×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דיני כלאי זרעים ופרטיהם, ובו מ׳ סעיפים
(א) הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים כְּאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט, יט) וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ (אוֹ הַמְּנַכֵּשׁ) אוֹ הַמְּחַפֶּה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה חִטָּה אַחַת וּשְׂעוֹרָה אַחַת, אוֹ פּוֹל אֶחָד וַעֲדָשָׁה אַחַת מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְחִפָּה אוֹתָם בְּעָפָר בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ, לוֹקֶה. וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ בְּעָצִיץ נָקוּב. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(א) לשון הרמב״ם בפ״א מהלכות כלאים עד סעיף ה׳
(ב) בריי׳ מכות דף כ״א ע״ב ובריש מ״ק ועבודת כוכבים דף ס״ד ע״א
(ג) ממשנה סוף פ״ז דכלאים ושיעור הנקב כדי שיצא בו שורש קטן משנה ספ״ב דעוקצין
(ד) ממשמעות הגמ׳ מנחות דף ע׳ ע״א
(א) הזורע כו׳ – כת״ק בספ״א דכלאים ועבסי׳ שקדם ס״א:
(ב) בא״יקדושין ל״ט א׳:
(ג) וא׳ הזורע כו׳ – אע״ג שפסק דלא כר״ע כמ״ש בס״ב ואם קיימן כו׳ אבל בזה מודה ת״ק וכמ״ש במכות כ״א ב׳ נמנו וגמרו כו׳ אי לאו דקלסך כו׳ אלמא לר׳ ינאי ור״י המחפה לוקה אפי׳ לרבנן ודלא כמ״ש במ״ק ב׳ ב׳ כולה ר״ע כו׳ דדוקא לרבה אצטריך לפרושי כן ולכן פסק הרמב״ם בפ״ח מה׳ שבת כרב יוסף וכן אמרינן בירושלמי רפ״ח דכלאים והביא הר״ש שם ירושלמי כתיב לא תזרע כו׳ אר״י ד״ה כו׳ כהדא כו׳ ושם אמר אר״י בשם ר׳ ינאי המחפה בכלאים לוקה א״ל ר׳ יוחנן ולאו מתני׳ היא כלאים בכרם איך אפשר כלאים ע״י חרישה לא במחפה והוה ר׳ ינאי מקלס ליה הזלים זהב כו׳ אר״ל בתר כל אילין קילוסיי יכיל אנא פתר לה כר״ע דר״ע אמר המקיים כלאים עובר בל״ת כלום אר״ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ור״ל דלרבנן אינו עובר אבל מ״מ אסור מדרבנן כנ״ל אבל לענין מלקות ע״י מעשה ל״פ כלל:
(ד) בין כו׳ – כמ״ש במכות שם בהדי דאזיל והיינו ע״י חרישה ברגלו או בכלי וכן בירושלמי הנ״ל ע״י מעשה כו׳:
(ה) ואחד כו׳ אבל כו׳ – עבסי׳ שקדם סי״ב:
(א)
כלאי בהמה
הכנסה לדיר מין ושאינו מינו. הטור והשו״ע והב״י בסעיף ג, התירו, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רפא, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה קסב, וכ״כ החינוך במצוה רמד, והדרכ״מ הביא דבגמ׳ מבואר דבמקום שאינם בני תורה כל כך אסור להכניסם לדיר, והביא כן מהנמוק״י, וכן הגיה על השו״ע, אמנם הש״ך כתב דמדהשמיטו הרי״ף והרא״ש והטור והרמב״ם והאגודה ושאר פוסקים להאי דינא דהרמ״א מוכח דס״ל לפרש הגמ׳ באופן אחר וס״ל דשרי בכל גוונא, ע״כ, אמנם יש להעיר דבה״ג בהל׳ כלאים בעמוד קח, כתב סתמא דאסור להכניסם לדיר וכתב דאפי׳ להכניס מין ומינו ושאינו מינו יחד אסור דשביק מינו ואזיל על שאינו מינו, ע״כ, ומבואר דס״ל דסתם אינשי חשיבי אינן בני תורה לגבי זה ואסור. הטוש״ע והב״י הביאו דאף אם רואה שנזקקים זה לזה אין צריך להפרישם, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רפא, וכ״כ החינוך במצוה רמד.
אמירה לעכו״מ באיסור לאו. מדברי הב״י בסעיף ד, מוכח דהוא אסור, אבל מדברי הטור אין ראיה דאפשר לפרשו כדברי הדרישה דהוא משום לפני עוור, וכתב הב״י דזה בעיא בב״מ צ., ולא איפשיטא ולחומרא, וכ״כ הרמב״ם בהל׳ שכירות יג,ג, ע״כ, ועי׳ במה שאכתוב בזה בחו״מ שלח,ו.
בדברי הש״ך גבי מצוות בני נח. הש״ך בסעיף ד ס״ק ג, תמה על הדרישה דכתב דבני נח נצטוו על הכלאים, דהא קי״ל דנצטוו רק על ז׳ מצוות ותו לא, ע״כ, וכבר ציין ר״ע איגר בגיליון דמפורש בדברי רמב״ם דלא כהש״ך, ע״כ, ובאמת אינו מדוייק לומר דרק בז׳ מצוות נצטוו בני נח ותו לא, דזה אינו נכון כדאכתוב אחרי יו״ד גבי מצוות בני נח.
עבר והרביע כלאים הולד מותר בהנאה וכן מותר באכילה אם הוא ממינים טהורים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה, ויש להעיר דכ״כ החינוך במצוה רמד.
האם חוששים לזרע האב גבי כלאים. הב״י בסעיף ט, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה רמד, כתב דגבי הרבעה לפי הנראה מהרי״ף אין חוששים, ויש אומרים דחוששים מספק, ולגבי הנהגה לכולי עלמא אין חוששים, ע״כ.
ב׳ מינים ששניהם טהורים או טמאים האם הוי דאורייתא לעשות בשניהם מלאכה. הב״י בסעיף י, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה קסז, תמה על דהרמב״ם דס״ל דאינו אסור מדאורייתא אלא כשאחד טהור ואחד טמא, וכתב סמ״ק דאינו יודע מנא ליה הא, ומאידך החינוך במצוה תקנ, כתב כהרמב״ם דאסור מן התורה רק באחד טמא ואחד טהור אבל בששניהם טמאים או טהורים הוא דרבנן. הב״י כתב דסמ״ג הביא ראיה לרמב״ם דאינו דאורייתא מהתוספתא ומהמשנה, ע״כ, ואינו מדוייק דסמ״ג הביא ראיה מהתוספתא, אבל מהמשנה אין ראיה והביאה סמ״ג לומר דאף לרמב״ם דמותר מן התורה אסור מיהת מדרבנן.
אדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולם. כן הביאו הטוש״ע בסעיף טז, והכי תנן בכלאים ח,ו.
הרוכב על הסוס ואוחז בידו חבל הכלבים האם חשיב מנהיג בכלאים או לא כיון דאין החבל קשור וכן מחמת שאינם עושים מלאכה כי הכלבים רק אחוזים בידו אבל לא מסייעים במשיכה. הטור והב״י והרמ״א בסעיף יא ד״ה ומ״ש אבל סוס, הביאו בזה מחלוקת, דרבינו אפרים אסר, וראבי״ה התיר מחמת דאינו קשור ואין כאן מלאכה, ע״כ, ויש להעיר דזה אינו מדוייק, דבראבי״ה סי׳ קצג, הוא מקור הדברים ושם לא הראבי״ה השיב להתיר, אלא אביו רבינו יואל, וראבי״ה כתב לאחר מכן דמשמע בירושלמי דכדי לאסור צריך שיעשו מלאכה כגון שישאו שניהם את החבל שבינתיים, ע״כ, ולא ביאר דעתו בנידון של הסוס והכלבים.
היושב בקרון המונהג בכלאים האם לוקה. הטור והב״י בסעיף יב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי סמ״ג בלא תעשה רפב, נראה דס״ל דפטור, ומאידך החינוך במצוה תקנ, כתב דלוקה.
קשר את המין השני בצידי הקרון או מאחריו האם הוי איסור דאורייתא. הטור והב״י בסעיף טו, כתבו דחייב, ויש להעיר דמאידך סמ״ג בלא תעשה רפב, כתב דהוי דרבנן, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה קסז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ב) אָסוּר לִזְרֹעַ כִּלְאַיִם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמֻתָּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִזְרֹעַ לוֹ כִּלְאֵי זְרָעִים, וְאָסוּר לְקַיֵּם בְּשָׂדֵהוּ, אֶלָּא עוֹקְרָן. וְאִם קִיְּמָן, אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים, בְּיָדוֹ, בְּחוּץ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ לְעָרֵב הַזְּרָעִים לְכַתְּחִלָּה וּלְזָרְעָם בְּחוּץ לָאָרֶץ, מֻתָּר. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ה) תוספתא ספ״ב דכלאים ועבודת כוכבים דף ס״ג וס״ד וירושלמי סוף מס׳ ערלה
(ו) הראב״ד והר״ן והטור השיגוהו בזה והר״י קורקוס תירץ דקאי אשדה של עובד כוכבים כיון שהזורע עובד כוכבים והקרקע של עובד כוכבים לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל אבל הוא עצמו אסור לזרוע לו כיון דבארץ קיימינן ואין קנין לעובד כוכבים
(ז) משנה ריש פ״ח דכלאים ובכמה דוכתי
(ח) כת״ק בברייתא מכות דף כ״א ע״ב
(ט) מהא דרב יוסף מערב ביזרוני וזרע קידושין דף ל״ט ע״א
(א) ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו׳ – לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב״ם וק״ל הא גבי כלאי הכרם בח״ל פסק בסוף סימן רצ״ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע״ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא״י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ״ש מסירוס דפסק בא״ע סימן ה׳ סעיף י״ד דאסור לעשות ע״י עובד כוכבים וכ״פ רמב״ם פ׳ ט״ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא צ׳) דבעי׳ דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי׳ באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע״י עובד כוכבים ותו דבפרק א׳ דכלאים כתב הרמב״ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס״ל לרמב״ם כל מה דאסור אפילו בח״ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי׳ אמירה לעובד כוכבים משא״כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא״י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה״ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ״מ פ״א דכלאים בשם הר״י קורקוס ז״ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ״מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח״כ וא״ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא״י אם כן ה״א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א״י ה״ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ״ל דמותר.
(ו) אסור כו׳ – ע״ש ס״א ואין עודרין כו׳ ובתוספתא ספ״ב דכלאים וירושלמי סוף ערלה אין עושין עם העובד כוכבים בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בא״י כגון בית ענה אימה וחברותיה עושין עמהם בכלאים וע״ש בירושלמי:
(ז) ומותר לומר כו׳ – מ״ש הכ״מ בשם הרי״ק לו היינו לצורך עובר כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי׳ שקדם סעיף ס״ט ואם אמר אלא דס״ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ״ש בסירוס בפי״ו מהא״ב דוקא בהמתו אבל לזדוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז״ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי׳ לקיים אסור וכ״ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ״ש בב״מ צ׳ א׳ חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש״ש בתוס׳ ד״ה חסום ואפ״ה דוקא פרתי וה״ה כאן אפי׳ לצורך ישראל:
(ליקוט) ומותר לומר לעובד כוכבים כו׳ – עסי׳ רצ״ז ס״ד ובא״ח סי׳ ש״ז סכ״א (ע״כ):
(ח) ואסור כו׳ – מתני׳ דפ״ח דכלאים ואפי׳ לת״ק וכנ״ל ואף שבע״ז ס״ד משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עובד כוכבים:
(ט) ואם כו׳ – כת״ק וכנ״ל ולמ״ש בס״א אף לר״ע אינו לוקה כמ״ש בירושלמי אלא שבגמ׳ דידן במכות לא משמע כן אבל מ״מ כיון דקי״ל דלאו שאב״מ אין לוקין עליו דין זה הוא אליבא דכ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ג) אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים אֶלָּא הַזְּרָעִים הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם, אֲבָל עֲשָׂבִים הַמָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מִן הָעִקָּרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים. הַזֵּרְעוֹנִים מִתְחַלְּקִים לְג׳ חֲלָקִים, הָאֶחָד נִקְרָא תְּבוּאָה וְהֵם חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא קִטְנִית, כְּגוֹן הַפּוֹל וְהָאֲפוּנִים וְהָעֲדָשִׁים וְהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהַפַּרְגִין וְהַסַפִּיר (פי׳ כְּעֵין רִמּוֹן מָלֵא זְרָעִים פשאור״ו בְּלַעַז וּפֵרוּשׁ סַפִּיר מִין קָטְנִית ציצירק״ל בְּלַעַ״ז) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְהַג׳ נִקְרָא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה, וְהֵם שְׁאָר זְרָעִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְמַאֲכַל אָדָם, וְהַפְּרִי שֶׁל אוֹתוֹ הַזֶּרַע מַאֲכַל אָדָם, כְּגוֹן זֶרַע הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִין וְזֶרַע הֶחָצִיר וְזֶרַע לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶרַע הַפִּשְׁתָּן הֲרֵי הוּא בִּכְלַל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(י) מהירושלמי ריש כלאים גבי זינין:
(°) לאו דוקא אלא אפילו רוצה בקיומו למאכל בהמה כמו שנתבאר לעיל בהלכות כלאי הכרם סעיף י״ד
(יא) זו ומ״ש בסעיף ד׳ הוא הצעה לשמות שיבאו אח״כ
(ב) למאכל אדם – לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ״ש בסימן רצ״ו סעיף י״ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ״ש בסיפא.
(י) אין אסור כו׳ – ירושלמי ריש כלאים והביאו הר״ש שם חטין וזונין דבר כו׳ וכן פי׳ הראב״ד מ״ש במתני׳ הארוס כו׳ ובתוספתא וירושלמי במיני זרעים ודשאים שאינן כלאים הכל בכה״ג (עבסי׳ שקדם ס״ק ז׳):
(יא) הזרעונים כו׳ – פ״ב מתני׳ ב׳ וער״מ שם ומ״ש וזרע הפשתן כו׳ ג״כ מתני׳ שם הפשתן כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) כְּשֶׁיִּזְרְעוּ כָּל מִינֵי זֵרְעוֹנִים אֵלּוּ וְיִצְמְחוּ, נִקְרָא הַצֶּמַח כֻּלּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכָּר הַזֶּרַע, דֶּשֶׁא, וְנִקְרָא יָרָק. וְיֵשׁ מִזֶּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֶרְעוֹנִים שֶׁדַּרְכָּן לִזְרֹעַ מֵהֶם שָׂדוֹת, כְּגוֹן הַפִּשְׁתָּן וְהַחַרְדָּל, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים מִינֵי זְרָעִים. וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זְרָעִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת קְטַנּוֹת, כְּגוֹן הַלֶּפֶת וְהַצְּנוֹן וְהַתְּרָדִים וְהַבְּצָלִים וְהַכֻּסְבָּר (פי׳ כְּזֶרַע גָד (שמות טז, לא, בְּמִדְבָּר יא, ז) ת״י כֻּסְבָּרָא חֵיוַר קוליאנדר״ו בְּלַעַ״ז) וְהַכַּרְפַּס וְהַמָּרוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים מִינֵי יְרָקוֹת.
ביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) כשיזרעו כו׳ – בזה תי׳ מ״ש בכל המכלתין הנוטע ירק בכרם הכל בירק שהכל נקרא ירק:
(יג) ויש כו׳ – פ״ג מתני׳ ב׳ ועסל״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

ביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) זֶרַע שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ זֶרַע אַחֵר, אִם הָיָה אֶחָד מִכ״ד, כְּגוֹן סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכ״ג סְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ אֶת הַמְעֹרָב עַד שֶׁיְּמַעֵט אֶת הַחִטִּים אוֹ יוֹסִיף עַל הַשְּׂעוֹרִים, וְאִם זָרַע לוֹקֶה. וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם עִם הַזֶּרַע, מִצְטָרֵף לְאֶחָד מִכ״ד. כֵּיצַד, כ״ג סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּם שְׁנֵי קַבִּין שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי קַבִּין עֲדָשִׁים וּשְׁנֵי קַבִּין פּוֹלִין, הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע הַכֹּל עַד שֶׁיְּמַעֵט סְאָה שֶׁל תַּעֲרוֹבוֹת וְיָבֹר מִקְצָתָהּ אוֹ יוֹסִיף עַל הַחִטִּים, שֶׁהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַפּוֹל כֻּלָּם כִּלְאַיִם עִם הַחִטִּים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) לשון הרמב״ם בפ״ב עד סעיף י״ד
(יג) משנה ריש פ״ב דכלאים וכת״ק
(יד) שם בירושלמי מפני שאין כאן מרבה לבטל האיסור אלא לבטל מפני מראית העין
(טו) כחכמים שם במשנה
(יד) או יוסיף כו׳ – ירושלמי שם והביאו הר״ש שם:
(טו) ואם זרע לוקה – צ״ע דהא בירושלמי שם אמרינן לא כן אר״א בשם ר״י כו׳ ברם כו׳ מפני מראית העין ועוד הא אמר שם דמיירי בשלא נתכוין לערב ולזרוע וכמ״ש בס״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְעָרְבוּ מִינֵי תְּבוּאָה זֶה בָּזֶה, אוֹ מִינֵי קִטְנִיּוֹת זֶה בָּזֶה, אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת אוֹ קִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה. אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁנִּתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בִּתְבוּאָה אוֹ בְּקִטְנִיּוֹת, שִׁעוּרָן אֶחָד מִכ״ד מִמַּה שֶּׁזּוֹרְעִין בְּבֵית סְאָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין, אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִיּוֹת, לֹא יִזְרַע עַד שֶׁיְּמַעֵט אוֹ יוֹסִיף עַל הַתְּבוּאָה. כֵּיצַד, חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בִּתְבוּאָה וַהֲרֵי הַחַרְדָּל זוֹרְעִים מִמֶּנּוּ קַב בְּכָל בֵּית סְאָה, אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכ״ד מִן הַקַּב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִיּוֹת, חַיָּב לְמַעֵט, וְכֵן אִם הָיָה מִין זֶה מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה, זוֹרְעִים מִמֶּנּוּ סָאתַיִם בְּכָל בֵּית סְאָה, וְאִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ חֲצִי קַב בְּכָל סְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִיּוֹת יְמַעֵט. לְפִיכָךְ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, אִם הָיָה שְׁלֹשָׁה רְבִיעִיּוֹת בְּכָל סְאָה, הֲרֵי זֶה יְמַעֵט, וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט, לְפִי שֶׁבֵּית סְאָה זוֹרְעִין בּוֹ שְׁלֹשָׁה סְאִין זֶרַע פִּשְׁתָּן, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מְשַׁעֲרִים בְּכָל הַזְּרָעִים הָאֲחֵרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טז) שם משנה ב׳ והיא דברי חכמים
(טז) לפיכך כו׳ – ירושלמי שם שלשת רביעין פשתן אוסרין בסאה היאך עבידא אתר דזרע רובע דחטין זרע תלתא רובע דכיתן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב וּבְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְרֹעַ הַב׳ מִינִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ, אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב זֶרַע בְּזֶרַע אַחֵר, אוֹ לִזְרֹעַ הַב׳ מִינִים, אֲפִלּוּ הָיְתָה חִטָּה אַחַת בְּתוֹךְ כֶּרִי שֶׁל שְׂעוֹרִים אָסוּר לְזָרְעָהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יז) שם בירושלמי ופי׳ שם בעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו
(יח) כן הוא ברמב״ם
(ג) אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב׳ מינים כו׳ – כצ״ל. וקשה ממ״ש בסעיף ה׳ אסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו׳ וכי ממעט מיהו שפיר דמי ובירושלמי מוקי לההיא דמותר כשנתערבו דרך מכנס פי׳ בשעת כינוס התבואה נתערב שלא מדעתו ופי׳ הראב״ד דאם היתה כוונתו לאכילה ונמלך לזורעה ימעט ודיו ומה שאמרו במתכוין אפילו חטה א׳ אסור היינו במתכוין בשעת כינוס התבואה לזורעה ע״כ ובכ״מ פי׳ דלעיל נפל שלא במתכוין ונתערב ואח״כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח״כ ודאי אסור אפי׳ בחטה א׳ וזה פשוט.
(א) נתכוין – כ׳ הט״ז וא״ל ממ״ש בס״ה דאסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו׳ וכי ממעט מיהו שפיר דמי דכבר פי׳ בכ״מ דלעיל מיירי שנפל שלא במתכוין ונתערב ואח״כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח״כ ודאי אסור אפילו בחטה אחת:
(יז) בד״א בשלא כו׳ – ירושלמי שם והביא הר״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) הַזּוֹרֵעַ מִין מִן הַמִּינִים, וּכְשֶׁצָּמַח רָאָה בּוֹ כִּלְאַיִם, אוֹ הָיָה הַמִּין הָאַחֵר אֶחָד מִכ״ד בַּשָּׂדֶה, הֲרֵי זֶה יְלַקֵּט עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: כִּלְאַיִם זָרַע בְּכַוָּנָה, בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּין הָאַחֵר שֶׁצָּמַח תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה (וְקִטְנִיּוֹת), אוֹ זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וּבְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְאִם הָיָה הַצּוֹמֵחַ פָּחוֹת מִכָּאן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲטוֹ.
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יט) מ״ק דף ו׳ ע״א ועד כמה א״ר שמואל בר יצחק. וכו׳
(כ) כן הוא ברמב״ם
(ד) מפני מראית עין – והא דאמרינן בסעיף ב׳ ואם קיימן אינו לוקה משמע דמכל מקום איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ״מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך.
(ב) מפני מראית עין – והא דאמרינן בס״ב ואם קיימן אינו לוקה משמע דמ״מ איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ״מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך עכ״ל [הט״ז]:
(יח) הזורע כו׳ – כ״מ שם במתני׳ ה׳ וכמ״ש בס״ט וכן בפ״ק דמ״ק (ו׳) ובירושלמי שם והביאו הר״ש שם מתני׳ א׳ ירושלמי אנן תנינן כו׳ וחסר שם אחר שאמר אחד מכ״ה א״ר יוסי בר בון בין כמ״ד שיש בה בין כמ״ד שנפל לתוכה אחד מכ״ד מאי כדון מ״ד כו׳:
(יט) בין כו׳ – שכאן אין חילוק וז״ש במתני׳ א׳ מכ״ד בנופל כו׳ ובמתני׳ א׳ אמר שיש בו דבתלוש הוא ולכן אמר בד״א כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲשָׁד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁאֵין זֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶם עָלוּ, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְמַעֵט. כֵּיצַד, כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָּהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס (פֵּרוּשׁ מִין זֶרַע שֶׁצוֹבְעִין), וְתִלְתָּן שֶׁזְּרָעָם לְמַאֲכַל אָדָם, שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינֵי עֲשָׂבִים, שֶׁזֶּה מַפְסִיד הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבַמֶּה יוֹדֵעַ שֶׁהַתִּלְתָּן זְרוּעָה לְמַאֲכַל אָדָם, כְּשֶׁהָיְתָה זְרוּעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְלָהּ גְּבוּל סָבִיב, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינִים הַרְבֵּה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתָן לַעֲקֹר, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּצְמַח צֶמַח בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת. וְאִם הֵסִיר מִקְּצָתָן, אוֹמְרִים לוֹ: עֲקֹר הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַשְּׁאָר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(י) אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה (פֵּרוּשׁ סַדָּן, אִילָן שֶׁנִּקְצַץ וְנִשְׁאַר שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ, וְשִׁקְמָה מִין תְּאֵנָה יְעָרִית) וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יא) הַטּוֹמֵן אֲגוּדוֹת לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ תַּחַת הָאִילָן, אֲפִלּוּ תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִים מְגֻלִּים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן. וְאִם אֵינָם אֲגֻדָּה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הֶעָלִין מְגֻלִּין, חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כה) שם ממשנה ט׳ וכדתני ר׳ חייא שם בירושלמי
(כא) הטומן כו׳ – ירושלמי והביאו הר״ש שם:
(כב) אם היו כו׳ – דלא כפירש״י (בשבת ובעירובין) דמשום שבת נקטה:
(כג) העלין – כמ״ש במתני׳ דלא כר״ה גאון והביאו הר״ש שם ותוס׳ דשבת נ׳ ב׳:
(כד) שהרי כו׳ – ירושלמי שם חזקיה אמר ל״ש אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר׳ יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר דברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל״ל גפן וצנונות אפי׳ שאר כל הדברים באילן אי משום שאינו רוצה בהשרשתן ל״ל לפת וצנונות אפי׳ שאר כל הדברים מן מה דתני ר׳ חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי משום שאינו רוצה בהשרשתן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) שָׂדֶה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה וְקָצַר הַזֶּרַע וְנִשְׁאֲרוּ הָעִקָּרִין בָּאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין צֶמַח אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים, לֹא יִהְיֶה זוֹרֵעַ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה מִין אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר הָעִקָּרִין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כו) שם במשנה ה׳ פ״ב
(כה) שדה כו׳ – כפי׳ שם אבל הראב״ד השיגו ופי׳ כפי׳ הר״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים קֹדֶם שֶׁיִּצְמְחוּ הַחִטִּין, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ וְיַתְלִיעוּ בָּאָרֶץ כְּמוֹ ג׳ יָמִים, אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ רָוָה, וְאַחַר כָּךְ יַהַפְכֵם בְּמַחֲרֵשָׁה וְיִזְרַע הַמִּין הָאַחֵר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ אֶת כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר חִטָּה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרָה, אֶלָּא חוֹרֵשׁ הַשָּׂדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹרְשִׁין אוֹתָם קֹדֶם הַמָּטָר כְּדֵי שֶׁתִּרְוֶה. צָמְחוּ הַחִטִּים וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַהֲפֹךְ וְאַחַר כָּךְ יִזְרָעֵם. וְאִם הוֹרִיד בְּהֶמְתּוֹ לְתוֹכוֹ וְקִרְסְמָה אֶת הַצֶּמַח, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ מִין אַחֵר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כז) שם משנה ג׳
(כח) שם בירושלמי
(כט) שם במשנה
(ל) שם במשנה
(לא) שם בירושלמי
(כו) כמו כו׳ – ירושלמי והביאו הר״ש שם וכ״ה בתוספתא ספ״א:
(כז) ואם הוריד כו׳ – תוספתא וירושלמי שם ושם ואם צמחה והוריד בהמתו לתוכה וקרסמה ה״ז מותרת:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) יֵשׁ מִינִים בַּזְּרָעִים שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין הָאֶחָד נִפְרָד לְצוּרוֹת הַרְבֵּה מִפְּנֵי שִׁנּוּי הַמְּקוֹמוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹבְדִים הָאָרֶץ, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי מִינִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה, הוֹאִיל וְהֵם מִין אֶחָד אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְיֵשׁ בַּזְּרָעִים שְׁנֵי מִינִים שֶׁהֵם דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְצוּרַת שְׁנֵיהֶם קְרוֹבָה לִהְיוֹת צוּרָה אַחַת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד, הַחֲזֶרֶת עִם חֲזֶרֶת גַּלִּים, וְהָעֻלָּשִׁים עִם עֻלְשֵׁי שָׂדֶה, וְהַכְּרֵישִׁין עִם כְּרֵישֵׁי שָׂדֶה, וְהַכֻּסְבָּר עִם כֻּסְבַּר הָרִים, וְהַחַרְדָּל עִם חַרְדָּל מִצְרִי. וּדְלַעַת מִצְרִית עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה (פי׳ מִין דְּלַעַת מַר שֶׁמְּמַתְּקִין אוֹתָהּ בְּרֶמֶץ שֶׁהוּא אֵפֶר חַם) אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן הַחִטִּים עִם הַזּוּנִין, וְהַשְּׂעוֹרִים עִם שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְהַכֻּסְמִין עִם הַשִּׁיפוֹן. הַפּוֹל עִם הַסַפִּיר, וְהַפֻּרְקְדָן עִם הַטֹּפַח (פי׳ פֻּרְקְדָן וְטֹפַח מִינֵי זֵרְעוֹנִים דַּקִים וּשְׁעוֹעוֹת, בְּעַרְבִי לנביא״ה וּמְלָפְפוֹן, פי׳ בַּיְרוּשַׁלְמִי פְּרִי הַבָּא מִן הָאֲבַטִּיחַ וְהַקִשּׁוּת אוֹ מֵהָאֲבַטִּיחַ וְהַטֹּפַח וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַפְּרִי הַנִּקְרָא בְּלַעַ״ז ציטרול״ו וְהַתְּרוֹבְדוֹר, הוּא מִין כְּרוּב שֶׁעָלָיו קְטַנִּים, וְהַתְּרָדִין הֵם מִין יָרָק בוליט״י בְּלַעַ״ז, וְהַלְּעוֹנִים, הֵם מִמִּין הַתְּרָדִין, וְהַנָּפוּסִים, הֵם מִין צְנוֹן, וְהַלִּפְתָּן פי׳ הֶעָרוּךְ מארוי״ו בְּלַעַ״ז) וּפוֹל הַלָּבָן עִם הַשְּׁעוּעִית, וְהַקִּשּׁוּת עִם הַמְּלָפְפוֹן, וְהַכְּרוּב עִם הַתְּרוֹבְדוֹר, וְהַתְּרָדִים עִם הַלְּעוֹנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. אֲבָל הַצְּנוֹן עִם הַנָּפוּסִים, וְהַחַרְדָּל עִם הַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם דְּלַעַת מִצְרִית אוֹ עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן בְּאִילָן, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינִים שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה בְּעָלִין אוֹ בְּפֵרוֹת, הוֹאִיל וְהֵם שְׁנֵי מִינִים הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) ל׳ הרמב״ם שם בפ״ג מהל׳ כלאים מכאן עד סעיף כ״ו
(לג) משנה ב׳ פ״ק דכלאים
(לד) שם משנה א׳
(לה) שם משנה ב׳
(לו) שם משנה ג׳
(לז) שם משנה ה׳ ופי׳ בירושלמי אע״פ שהפרי דומה והעלים דומין בזה הלכו אחר טעם הפרי וכדלקמן סוף סעיף ט״ו
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) יֵשׁ זְרָעִים וְאִילָנוֹת אֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שְׁנֵי מִינִים בְּטִבְעָם הוֹאִיל וְעָלִין שֶׁל זֶה דּוֹמִין לְעָלִין שֶׁל זֶה, אוֹ פְּרִי שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לִפְרִי שֶׁל זֶה דִּמְיוֹן גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּוָנִים מִמִּין אֶחָד, לֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶם לְכִלְאַיִם זֶה עִם זֶה. כֵּיצַד, הַלֶּפֶת עִם הַצְּנוֹן אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁפִּרְיֵהֶן שָׁוִים. וְהַלֶּפֶת עִם הַנָּפוּס אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֶעָלִים שָׁוִים. אֲבָל צְנוֹן עִם הַנָּפוּס, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָלִים דּוֹמִים זֶה לָזֶה וְהַפְּרִי דּוֹמֶה לַפְּרִי, הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם, הוֹאִיל וְטַעַם פְּרִי זֶה רָחוֹק מִטַּעַם (פְּרִי) זֶה בְּיוֹתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לח) מהירושלמי שם אמתני׳ הצנון והנפוס והראב״ד השיגו בזה והכ״מ החזיקו שפי׳ רבינו הוא הנכון
(לט) כן הוא ברמב״ם
(כח) כיצד הלפת כו׳ – ירושלמי פ״א והביאו הר״ש שם מתני׳ ה׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טז) כַּמָּה מַרְחִיקִים בֵּין שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. אֲבָל אִם נִרְאִים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְשִׁעוּרִים רַבִּים יֵשׁ בְּהַרְחָקָה זוֹ, הַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה הַנִּזְרַעַת וּלְפִי רֹב הֶעָלִין וְשִׁלּוּחַ הַיּוֹנְקוֹת. כֵּיצַד, שָׂדֵהוּ שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה מִין תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ מִין תְּבוּאָה אַחֶרֶת בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם בֵּית רֹבַע, וְהוּא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה מְרֻבָּע, בֵּין מִן הָאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד. וְאִם לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, אָסוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מ) שם משנה י׳ פ״ב דכלאים
(מא) כת״ק בתוספתא שם
(כט) מרובע – תוספתא והביא הר״ש שם תניא כו׳ בין כו׳ ומפרש דמ״ש בין כו׳ קאי גם אתבואה ומ״ש ומחצה ל״ד אלא וחומש שכן עולה החשבון וער״מ שם ואמר בירושלמי שם ובלבד שלא תהא חבושה מד׳ רוחותיה ועכ״מ:
(ל) ואם לא היה כו׳ – ירושלמי ספ״ק שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה שני מינין וחילקן גדר ר׳ יוחנן אמר פטור רשב״ל אמר חייב כו׳ מתני׳ פליגא על ר״י הזורע חטה ושעורה כא׳ ה״ז כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאר״י אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר כהדא ר׳ יהודה אמר אינו כלאים א״ר זעירא ר״י כדעתיה דרי״א בשדה ירק טפח א״ר יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דר״ז יליף הדא דר״י מן דרבנן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה כן רי״א באיסור ששה על ששה ללקות טפח ומפרש הרמב״ם דה״ק ר׳ יוסי שיש להקשות על ר״ז דר״י ל״פ על רבנן במ״ש בירקות טפח כמה דרבנן כו׳ ורבנן מודי ליה אבל במ״ש כאן בתבואה אינו כלאים ע״כ לא תליא בזה ודלא כראב״ד שכתב דוקא לר׳ יהודה וז״ש בסי״ז ואינו כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יז) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂדֵה יָרַק אַחֵר, אֲפִלּוּ דְּלַעַת, מַרְחִיק בֵּין שְׁנֵי הַשָּׂדוֹת ו׳ טְפָחִים עַל ו׳ טְפָחִים מְרֻבָּע, בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִן הָאֶמְצַע. וּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, אָסוּר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִים בְּתוֹךְ טֶפַח.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מב) שם במשנה
(מג) שם בתוספתא וכר״ע במשנה ג׳ פ״ג כפי פירושו שם
(מד) שם בירושלמי והראב״ד השיגו לאסור בבית רובע וללקות בז׳ טפחים והכ״מ החזיקו
(לא) מרובע כו׳ – שם כנ״ל אבל בפ״ט דשבת פ״ה ב׳ אמרינן דוקא משום ראש תור כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יח) הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעָה תְּבוּאָה וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ דְּלַעַת, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם בֵּית רֹבַע.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מה) שם במשנה סוף פ״ב
(לב) או דלעת – מתני׳ ספ״ג ובתבואה כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק כַּשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ, בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וְרוֹצֶה לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק מִמִּין אַחֵר, דַּיּוֹ לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשָּׂדֶה וּבֵין הַשּׁוּרָה תֶּלֶם אֶחָד אָרְכּוֹ ו׳ טְפָחִים בִּלְבַד, וְרָחְבּוֹ כְּעֹמְקוֹ.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מו) כר״ע שם במשנה ג׳ פ״ג
(מז) והר״ש פי׳ מ״ש במשנה ורחבו במילואו ר״ל מלא התלם היינו ששה על ששה
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כ) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה וְרוֹצָה לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק, אֲפִלּוּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶם אֲרֻכִּין וּמִסְתַּבְּכִין, מַרְחִיק בֵּינֵיהֶם ו׳ טְפָחִים. וְאִם נִמְשְׁכוּ הֶעָלִין שֶׁל דְּלַעַת וְנִכְנְסוּ לַתְּבוּאָה וְנִסְתַּבְּכוּ בָּהּ, יַעֲקֹר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלִּפְנֵי הַדְּלַעַת עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הֶעָלִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם זָרַע שׁוּרָה מִמִּין זֶה וְשׁוּרָה מִמִּין אַחֵר, שֶׁדַּיּוֹ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם תֶּלֶם אֶחָד (פֵּרוּשׁ בִּקְעֵי הַחֲרִישָׁה יִקָרְאוּ גְדוּדִים וְהַגָּבוֹהַּ נִקְרָא תֶּלֶם).
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מח) כת״ק שם משנה ו׳
(לג) ואצ״ל שאם כו׳ – שבת פ״ה ב׳ וכמש״ש דוקא בקשואין ודלועין דאיכא שראכא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כא) הִרְחִיק בֵּין ב׳ הַמִּינִים הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם, וְהָיָה מִין זֶה נוֹטֶה עַל גַּבֵּי מִין זֶה, בֵּין שֶׁנָּטְתָה תְּבוּאָה עַל הַתְּבוּאָה אוֹ יָרָק עַל הַתְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה עַל הַיָּרָק, הַכֹּל מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הִרְחִיק כְּשִׁעוּר; חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ אִם נָטְתָה יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מט) שם פרק ב׳ משנה י״א וכת״ק
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כב) הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים בּוּרא אוֹ נִיר אוֹ גָּפָה (פֵּרוּשׁ גָּדֵר אֲבָנִים סְדוּרוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ בְּלֹא טִיט) אוֹ דֶּרֶךְ אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים (אוֹ חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים) וְרָחָב אַרְבָּעָה אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ אוֹ סֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִסְמֹךְ לְצַד א׳ מֵאֵלּוּ, וְהַמִּין הָאַחֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי, הוֹאִיל וְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם הֲרֵי הֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁצָּרִיךְ הַרְחָקָה אוֹ דָּבָר הַמַּבְדִּיל, כְּשֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, מֻתָּר לַחֲבֵרוֹ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂעוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט, יט) אֵין הָאִסוּר אֶלָּא כְּשֶׁיִּזְרַע שָׂדֵהוּ כִּלְאַיִם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר: הָאָרֶץ (לֹא) תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ זָרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שְׂעוֹרִים סָמוּךְ לַחִטִּים, וּמָשַׁךְ זֶרַע שְׂעוֹרִים עַד שֶׁסְמָכוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא זְרוּעָה שְׂעוֹרִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאוּ הַשְּׂעוֹרִים שֶׁבְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁהֵם סוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ.
א. לפי ר״י קורקוס, רמב״ם כלאים ג׳:ט״ו מדבר על שדה בּוּר, בעוד שלפי רדב״ז כלאים ג׳:ט״ו מדובר בבּוֹר שחופרים בקרקע.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נ) שם משנה ח׳
(נא) כן הוא במשנה וכן כתב הרמב״ם
(נב) נלמד כן מק״ו ממה שיבא בסמוך
(נג) כן הוא ברמב״ם
(נד) שם במשנה ז׳ ופי׳ הראב״ד וכן פירש הכ״מ דברי רבינו שלא התיר אלא כשבתחלה נזרעו ב׳ השדות בהיתר ואח״כ בתוך הזרוע חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרוע שעורים
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כג) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים, וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּצִדָּהּ זְרוּעָה חִטִּים, מֻתָּר לוֹ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד חִטִּים שֶׁלּוֹ הַסָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם הִיא רְאוּיָה לִזְרֹעַ פִּשְׁתָּן אִם לֹא, וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. אֲבָל מִין אַחֵר אָסוּר לִזְרֹעַ בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם מִמִּין אֶחָד, עַד שֶׁיַּרְחִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נה) שם במשנ׳ וכת״ק
(לד) ולא נתכוין זה כו׳ – ירושלמי והביאו הר״ש שם מה אנן קיימין כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כד) הָיְתָה שָׂדֵהוּ וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁבְּצִדּוֹ זְרוּעִים שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה, לֹא יִזְרַע בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם זוֹרְעִים מֵאֵלּוּ תֶּלֶם אֶחָד. אֲבָל אִם שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעִים שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת, מֻתָּר לִזְרֹעַ בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל אוֹ חָרִיעַ, שֶׁמֻּתָּר לְהַקִּיף חַרְדָּל לְכָל מִין, חוּץ מִן הַתְּבוּאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים אוֹתָהּ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נו) שם משנה ח׳ ומה שלא התיר לעיל אלא פשתן ומשמע שכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע ועוד דלעיל מיירי כששני השדות מין אחד ומאי שנא דנקט הכא בב׳ מינים ע׳ בכ״מ מ״ש בשם הר״י קורקוס.
(לה) שמותר להקיף כו׳ – כר״י בירושלמי שם והביא הר״ש שם מתני׳ דר״י כו׳ וכ״ה בתוספתא פ״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כה) הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּצֶלַע שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע נוֹגַעַת בְּזָוִית שֶׁל זֶרַע הָאֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר בְּלֹא הַרְחָקָה וּבְלֹא הַבְדָּלָה.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נז) שם ז׳ ומשנה ג׳ פרק ג׳
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כו) מֻתָּר לִזְרֹעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ שֶׁל קִשּׁוּאִין, וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּצִדָּן שֶׁל דְּלוּעִין, וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְתֶלֶם בֵּין כָּל מִין וָמִין. אֲבָל לֹא יִזְרַע שׁוּרָה אַחַת שֶׁל קִשּׁוּאִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל דְּלוּעִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּלֶם מַבְדִּיל בֵּין כָּל מִין וָמִין, מִפְּנֵי שֶׁמִּינִים אֵלּוּ עָלִים שֶׁלָּהֶם אֲרֻכִּים וְנִמְשָׁכִים וּמִסְתַּבְּכִים, וְאִם זְרָעָם שׁוּרָה בְּצַד שׁוּרָה יִתְעָרֵב הַכֹּל וְיֵרָאוּ כְּנִזְרָעִים בְּעִרְבּוּבְיָא.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נח) (°) ג״ז ל׳ הרמב״ם בפ״ד מהל׳ כלאים עד סוף הסי׳:
משנה ד׳ פ״ג דכלאים ומייתי לה בשבת דפ״ה ע״ב
(לו) ותלם בין כו׳ – כ״מ בשבת שם שאמר איתביה כו׳ וכמ״ש בסי״ט שאין ירקות מותרין אלא בהרחקת תלם:
(לז) מפני כו׳ – בשבת שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כז) הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה מִין מִמִּינֵי יְרָקוֹת, וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, עוֹקֵר מֵהַיָּרָק מָקוֹם שֶׁזּוֹרֵעַ בּוֹ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין, וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק כְּתֶלֶם, וּמַנִּיחַ מִן הַיָּרָק רֹחַב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְעוֹשֶׂה שׁוּרָה שְׁנִיָּה שֶׁל דְּלוּעִים, וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק כְּתֶלֶם, וְכֵן עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. שֶׁנִּמְצָא בֵּין כָּל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין י״ב אַמָּה. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן, אָסוּר, מִפְּנֵי הֶעָלִין שֶׁמִּסְתַּבְּכִין מִכָּאן וּמִכָּאן בַּיָּרָק שֶׁבֵּינֵיהֶם וְנִרְאֶה הַכֹּל כְּאִלּוּ נִזְרַע בְּעִרְבּוּבְיָא.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נט) שם משנה ו׳ וכחכמים וכפי פירושו שם במשנה
(לח) ומבדיל כו׳ – כנ״ל ומ״ש בירושלמי והביא הר״ש שם מה ביניהון סמיכה. היינו כה״ג:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כח) הָיְתָה שׁוּרָה שֶׁל דְּלַעַת זְרוּעָה, אֲפִלּוּ דְּלַעַת יְחִידִית, וּבָא לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ תְּבוּאָה, מַרְחִיק בֵּית רֹבַע, שֶׁהֲרֵי נִמְשְׁכוּ עָלֶיהָ וְהֶחֱזִיקָה מָקוֹם גָּדוֹל.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ס) כת״ק שם במשנה י״א ומשנה ז׳ פ״ג
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כט) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה, כְּגוֹן הַקֶּבֶר וְהַסְלָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סא) שם פ״ב משנה י׳
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ל) הַתֶּלֶם אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה מִינֵי זְרָעִים, אֶחָד עַל שְׂפַת הַתֶּלֶם מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סב) משנה ב׳ פ״ג
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לא) מֻתָּר לִנְטֹעַ שְׁנֵי מִינִים בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, וַאֲפִלּוּ קִשּׁוּת וּדְלַעַת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִין זֶה נוֹטֶה מֵעַל שְׂפַת הַגֻּמָּא לְכָאן, וְהַמִּין הָאַחֵר נוֹטֶה לַצַּד הַשֵּׁנִי וְיֵרָאוּ נִבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְכֵן אִם נָטַע אַרְבָּעָה מִינִים בְּתוֹךְ הַגֻּמָּא וַהֲפָכָן לְד׳ רוּחוֹתֶיהָ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סג) שם משנה ה׳
(סד) ירושלמי שם
(לט) וכן אם כו׳ – ירושלמי והביא הר״ש שם וכ״ה בתוספתא פ״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לב) הָרוֹצֶה לִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר (פי׳ עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת) מִכָּל מִין וָמִין, מַרְחִיק בֵּין כָּל מֵשָׁר וּמֵשָׁר שְׁתֵּי אַמּוֹת עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֵצֵר וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּינֵיהֶם בְּסוֹף הַמֵּשָׁר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שֶׁהֲרֵי הֵם נִרְאִים שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סה) משנה ו׳ פ״ב וכב״ה וכדמפרש רבי זעירא וכו׳ שם בירושלמי
(מ) ומיצר כו׳ – ירושלמי והביא הר״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לג) רָצָה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין וָמִין, לֹא יַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ כָּל בֵּית סְאָה יוֹתֵר עַל תֵּשַׁע קָרָחוֹת, כָּל קָרַחַת מֵהֶן בֵּית רֹבַע, וְנִמְצָא רָחוֹק בֵּין קָרַחַת וְקָרַחַת קָרוֹב לְעֶשֶׂר אַמּוֹת פָּחוֹת רְבִיעַ, שֶׁכָּל בֵּית סְאָה חֲמִשִּׁים עַל חֲמִשִּׁים. וּמַה בֵּין הַמֵּשָׁר לַקָּרַחַת, שֶׁהַמֵּשָׁר אָרֹךְ וְהַקָּרַחַת מְרֻבַּעַת.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סו) שם משנה ט׳ וכחכמים:
(°) פי׳ מקום הזרע נקראת קרחת
(מא) ומה בין כו׳ – ירושלמי שם רבי אומר מתחיל בית רובע ומיצר והולך עד ג׳ תלמין של פתיח ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע תמן במרובע כאן במישר ול״ל לרבנן מישר א״ר יודן סוף מישר לרבי תחלת מישר לרבנן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לד) מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט, מֻתָּר לִזְרֹעַ מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה מִינִים בְּתוֹךְ עֲרוּגָה אַחַת, שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְהוּא שֶׁיִּזְרַע ד׳ מִינִים עַל ד׳ רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע, וְיַרְחִיק בֵּין מִין וָמִין כְּמוֹ טֶפַח וּמֶחֱצָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה. אֲבָל יוֹתֵר עַל ה׳ מִינִים לֹא יִזְרַע, אַף עַל פִּי שֶׁמַּרְחִיק בֵּינֵיהֶם, לְפִי שֶׁמִּינִים הַרְבֵּה בַּעֲרוּגָה כָּזוֹ הֲרֵי הֵם כִּנְטוּעִים בְּעִרְבּוּבְיָא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סז) משנה ריש פ״ג וכפי פירושו וטעמו בחיבורו וכתב הראב״ד שזה השעור לא מצא כי אם לרב רבו בפי׳ ערוגה במסכת שבת וקצר הגליון מהכיל לפרש דברי הרמב״ם וכ״ש לעשות הציורים ובפירוש המשנה אשר כתבתי לי פה בגלותי פירשתי וציירתי באר היטב השי״ת יזכני להוציאו לאור בלי מכשול
(מב) מיני כו׳ – שם מתני׳ ב׳ וכמ״ש בסל״ז:
(מג) וירחיק כו׳ אבל יותר כו׳ – עבפי׳ שם והוא תמוה מאד לפי פי׳ מה היא שאמרו בשבת וקים להו לרבנן הא לפי פי׳ אין ענין כלל ליניקה וכן אין ענין כלל לערוגה ששה דוקא אפי׳ ברביע טפח וכן במ״ש גבול גבוה ל״ל כלל לגבוה וכן מ״ש גבול שהיה כו׳ ונתמעט ועוד קושיות גדולות עליו ועמ״ש בפי׳ שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לה) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּעֲרוּגָה שֶׁהִיא בְּחֻרְבָה, וְאֵין שָׁם זֶרַע חוּצָה לָהּ. אֲבָל עֲרוּגָה בֵּין עֲרוּגוֹת, אָסוּר לִזְרֹעַ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינִים, שֶׁאִם יִזְרַע בְּכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה זוֹ וּבְכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה שֶׁסְבִיבוֹתֶיהָ, יֵרָאֶה הַכֹּל כִּמְעֹרָב. וְאִם הִטָּה עָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה זוֹ לְכָאן וְעָלִין שֶׁבָּעֲרוּגָה שֶׁבְּצִדָּהּ מִכָּאן עַד שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִין, מֻתָּר. וְכֵן אִם עָשָׂה תֶּלֶם בֵּין כָּל עֲרוּגָה וַעֲרוּגָה, מֻתָּר.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סח) כאוקימת׳ דרב שבת דפ״ה ע״א וכמ״ש הכ״מ בשם הר״י קורקוס שם ובשיטת ר״ת וכו׳ וע״ש
(סט) שם בגמרא ע״ב לדעת שמואל וכו׳ וס״ל דרב לא פליג בהא דמתני׳ היא וכמ״ש לעיל סעיף ל״א
(ע) כרב אשי שם
(מד) בד״א כו׳ – כמש״ש גזירה שמא כו׳ וכמ״ש בסל״ו:
(מה) ואם כו׳ – ס״ל דרב ושמואל לא נחלקו אלא בפי׳ דמתני׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לו) אָסוּר לִזְרֹעַ חוּץ לָעֲרוּגָה בְּלֹא תֶּלֶם וּבְלֹא נְטִיָּה, וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַקְּרָנוֹת שֶׁל עֲרוּגָה שֶׁאֵין בָּהּ זֶרַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִזְרַע ד׳ הַמִּינִים בְּד׳ זָוִיּוֹת הָעֲרוּגָה, וְיִזְרַע מִינִים אֲחֵרִים חוּצָה לָהּ כְּנֶגֶד הַזָּוִיּוֹת, וְנִמְצָא הַכֹּל כִּמְעֹרָב.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עא) מהא דהקשו וליזרע מאבראי וכו׳ ותירצו גזירה שמא ימלא את הקרנות שם בגמרא
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לז) הָיְתָה הָעֲרוּגָה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, וְהָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבֹהַּ טֶפַח וְרָחָב טֶפַח סָבִיב, מֻתָּר לִזְרֹעַ בָּהּ אֲפִלּוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִינִים, שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל וְשִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע, וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְלֹא יִזְרַע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, שֶׁמָּא יְמַלְּאֵהוּ. יוֹתֵר עַל זֶה לֹא יִזְרַע. וְאָסוּר לִזְרֹעַ בַּעֲרוּגָה מִינֵי זְרָעִים בְּעִנְיָן זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִרְאִים כִּלְאַיִם. אֲבָל מִינֵי יְרָקוֹת, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט מְעַט, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עב) שם במשנה וכדעת ר׳ יהודה שם וכפירוש המשנה שכתבתי כנזכר לעיל פירשתי וציינתי הכל באר היטב ושם הקשיתי לשאול למה פסק הרמב״ם באין לה גבול כת״ק דזורע תמשה ובאמת פסק כן ע״פ הגירסא שלפנינו בירושל׳ והרב ר״ש בפירו׳ המשנה גורס בע״א וכתב שהמעתיקים טעו וכו׳ ולא ראיתי מי שהעיר בזה
(עג) שם במשנה
(עד) שם משנה ב׳ וכמ״ש לעיל סעיף ל״ד
(מו) היתה הערוגה כו׳ – ירושלמי שם תנינן ה״ל גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י״ג זרעונין ג׳ על כל גבול וגבול וא׳ באמצע ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה בדא תנינן רי״א ששה באמצע וקיימנוהי כו׳ כהדה תני ר׳ חייא רי״א שמנה עשר אלמא ל״פ רבנן אלא כשהגובלין ממעטין ששה טפחים אבל כשהם חוץ לו״ט מודי לר״י דזורעין י״ח זרעונין וער״מ בפירושו היאך זורעין הי״ח זרעונים אבל הר״ש גורס ניתני חמשה ושיטה אחרת לו ולהרא״ש ע״ש ושם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לח) גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְזָרְעוּ בּוֹ מִינִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְנִתְמַעֵט מִטֶּפַח, מֵאַחַר שֶׁנִּזְרַע בּוֹ, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עה) שם במשנה
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לט) הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת כָּל גִּנָּתוֹ יְרָקוֹת רַבּוֹת וְלֹא יַרְחִיק בֵּינֵיהֶם, עוֹשֶׂה כָּל הַגִּנָּה עֲרוּגוֹת מְרֻבָּעוֹת, אֲפִלּוּ ו׳ עַל ו׳, וְעוֹשֶׂה בְּכָל עֲרוּגָה חֲמִשָּׁה עִגּוּלִין ד׳ בְּאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, וְזוֹרֵעַ מִין בְּכָל עִגּוּל; וְזוֹרֵעַ ד׳ מִינִים אֲחֵרִים בְּד׳ קַרְנוֹת עֲרוּגָה, נִמְצְאוּ ט׳ מִינִים בְּכָל עֲרוּגָה וְהֵם נִרְאִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, וְאֵינוֹ מַפְסִיד אֶלָּא מַה שֶּׁבֵּין הָעִגּוּלִים בִּלְבַד שֶׁהוּא מַנִּיחוֹ חָרֵב כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ הָעִגּוּלִים מֻבְדָּלִים מִן הַקְּרָנוֹת וּמֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה. וְאִם רָצָה שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם, אִם הָיוּ הָעִגּוּלִים זְרוּעִים שְׁתִי זוֹרֵעַ מַה שֶׁבֵּינֵיהֶם עֵרֶב, וְאִם הָיוּ זְרוּעִים עֵרֶב זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם שְׁתִי, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עו) מימרא דרבי יוחנן שבת דף פ״ה ע״ב
(עז) אמרי דבי רבי ינאי שם
(עח) כרב אשי שם
(מז) הרוצה כו׳ – ערש״י שם ד״ה ועוגל כו׳ ותוס׳ שם ד״ה אמר ר״י כו׳ שפי׳ בע״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מ) מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נִתְבָּאֵר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּין ב׳ הַמִּינִים הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן. וּבִזְמַן שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִינִיקָתָן אֲפִלּוּ הֵם זֶה בְּצַד זֶה.
באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עט) דברים פשוטים שכך יש ללמוד מדינין הנ״ל ובפירוש המשנה כתב שההפרש ביניהן על אחד מג׳ דרכים האחד תפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם הב׳ מינים הם ירקות (כדלעיל סעיף ל׳ ל״א): והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה שלא יינקו זה מזה (כדלעיל סעיף ל״ד). והדרך הג׳ להחזיר העלין של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר. לצד השני עד שיראו מובדלות (כדלעיל סעיף ל״א) וכתב הכ״מ שנ״ל הטעם להתיר באלו הדרכים משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב׳ מינים במפולת יד דהכי הוו משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפי׳ שלא במפולת יד ולא רצו להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מא)
[סימן רצז (2)]
דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה, ובו ט״ז סעיפים
[א] הַמַּרְכִּיב זָכָר עַל נְקֵבָה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה, בֵּין בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת, אֲפִלּוּ בְּמִינֵי חַיָּה שֶׁבַּיָּם, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(פ) סימן רצז
א לשון הרמב״ם בפ׳ ט״ו מהלכות כלאים ממשנה בב״ק דף נ״ד ע״ב
(פא) ב מימרא דריש לקיש שם דף נ״ה ע״א
(א) בין בבהמה כו׳ – משמע אפי׳ [טהורה] עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י׳ י״א) והיינו כדעת הרא״ש וטור ודלא כרמב״ם שס״ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן.
(ג) סימן רצז (א) - דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה
בבהמה – כ׳ הש״ך משמע אפי׳ [טהורה] עם טהורה לוקה והוא דעת הרא״ש והטור דלא כהרמב״ם שסבירא ליה דאינו לוקה בזה אלא מדרבנן עכ״ל:
(מח) סימן רצז חלק ב׳
[א] שאינו מינו – ירושלמי ריש כלאים והביאו הר״ש שם שדך לא תזרע כו׳ בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי׳ כו׳ [וגמ׳ דב״מ צ״א א׳ אילו נאמר כו׳ ושם א״ר מין במינו מותר כו׳] וכ״מ במתני׳ ו׳ שם ובב״ק נ״ה א׳ וש״מ:
(מט) [ב] בין כו׳ – מתני׳ וגמ׳ שם נ״ד ב׳ אי כלאים כו׳:
(א) (סי׳ רצ״ז ש״ך סק״א) ודלא כרמב״ם. ע׳ פר״ח (סי׳ פ״ו סק״ו) שהשיג ע״ז דהרמב״ם לא אמר אלא בכלאים דמלאכה אבל לא בכלאים דרביעה:
(א) בין בבהמה – עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל ומ״ש להושיב עוף טהור על ביצי עוף אחר אין בזה חשש כו׳ כ״כ גם התשב״ץ ח״ב סימן נ״ח וכתב הטעם שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים המוסיפין הבל והמושיב תרנגולת על ביצי מין אחר כמטמין אותם בתוך מוכין ע״ש:
הלכות כלאי בהמה
כתיב בהמתך לא תרביע כלאים ולאו דוקא בהמה אלא ה״ה נמי חיה ועוף הילכך המרביע מין עם שאינו מינו בין בהמה עם בהמה וחיה עם חיה או חיה עם בהמה ועוף בין טמאים עם טמאים בין טמאים עם טהורים אפילו במיני חיה שבים לוקה בין בארץ בין בח״ל.
(א) כלאי בהמה כתיב בהמתך לא תרביע כלאים ולאו דוקא בהמה אלא ה״ה חיה ועוף משנה בפרק הפרה (בבא קמא נד:) ובגמרא שם יליף לה בהמתך בהמתך משבת:
(ב) ומה שכתב הילכך המרביע מין עם שאינו מינו בין בהמה עם בהמה וכו׳ משנה בפ״ח דכלאים:
(ג) ומה שכתב אפי׳ במיני חיה שבים מימרא בס״פ הפרה (בבא קמא נה.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) ולאו דוקא בהמה כו׳ דילפינן בהמתך בהמתך משבת:
(ב) הילכך המרביע כו׳ עד אפי׳ במיני חיה שבים עי׳ בתוס׳ בס״פ שור שנגח ד׳ וה׳ שכתבו בדגים שבים לא שייך הרבעה אבל בשאר חיות שבים שייך הרבעה ע״ש. וז״ש רבי׳ אפי׳ במיני חיה שבים. ונראה דל״ד שניהם של מים אלא ה״ה אם האחד של ים ואחד של יבשה וכל שכן הוא דהא איכא טפי כלאים מאילו הן שניהם של ים. ובסמוך בהנהגה שני מינים דקאמר אפי׳ בהנהגה מין של ים עם של יבשה התם אשמועינן דאע״ג דאין הנהגתן שוה שזה הולך וזה שט אפ״ה אסור:
(א) כתיב בהמתך וכו׳ משנה ס״פ הפרה (בבא קמא נד) ובגמרא יליף בהמתך בהמתך משבת מה להלן חיה ועוף בכלל וכו׳:
(ב) ומ״ש אפילו במיני חיה שבים לוקה שם א״ר ירמיה אמר ר״ל המרביע שני מינים שבים לוקה ולפי דבירושלמי דכלאים ובב״ר אמרו דאי אפשר להרביע דגים מש״ה כתב רבינו אפי׳ במיני חיה וכ״כ הרא״ש בהל׳ כלאים:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(מב) [ב] אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד שֶׁיַּכְנִיס בְּיָדוֹ כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת. אֲבָל אִם הֶעֱלָם זֶה עַל זֶה בִּלְבַד, אוֹ שֶׁעוֹרְרָם בְּקוֹל, הָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת.
באר הגולהט״זביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(פב) ג מימרא דשמואל ב״מ דף צ״א ע״א
(פג) ד רמב״ם שם ונלע״ד מדלא התיר אלא להכניס׳ לדיר כדלקמן משמע ליה דלהעלות זה וכו׳ אסור מדרבנן
(ה) רצז II
א היו מכין אותו מכת מרדות – משמע דמדרבנן עביד איסורא וזהו שכתב הטור אבל איסורא איכא ולא כמ״ש בפרישה דאיסור דאורייתא הוא שהוקשה לו אי מדרבנן הא בלאו הכי יש איסור לראות כשנזקקין בהמות זה לזה וזה לאו קושיא כלל דמפני איסור הרהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה מי שרוצה להתקדש עצמו וראיה שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שבהמות או עופות נזקקין זה לזה.
(נ) [ג] אינו לוקה כו׳ – דשמואל לענין מלקות קאמר ממ״ש במנאפים כו׳:
(נא) [ד] אבל אם כו׳ – כ״מ בירושלמי רפ״ח יכול לא יעמוד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ת״ל בהמתך לא תרביע כלאים אין אסור אלא להרביע אבל מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים וכי מה עשה מעשה לא כשהוא מטיל ולפי דעתו הוא מטיל ר״ל שהבהמה עושה ע״ד עצמו משמע דמעשה מ״מ אסור:
ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל איסורא איכא אפילו אם יעלם זה על זה או יעזרם בקול.
(ד) ומה שכתב לוקה בין בארץ בין בח״ל פשוט הוא:
(ה) ומה שכתב ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכו׳ מימרא דשמואל בפרק הפועלים (בבא מציעא צא.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) או יעזרם בקול ס״א יעוררם וא״ל פשיטא שיש איסור אם יעלה זע״ז או יעזרם בקול דהא אמרינן אסור לאדם שיראה בשעה שהבהמה נזקקין זה לזה משום הרהור די״ל דהכא אסור אפי׳ אם אינו רואה אי נמי מ״ש הכא אבל איסורא איכא ר״ל שיש איסור מן התורה והיותר נראה דלק״מ דהא אמרינן מותר להרביע מין במינו אהדדי משום דבטרדתו טריד ולא אתי לידי יצר:
באר הגולהט״זביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(מג) [ג] מֻתָּר לְהַכְנִיס שְׁנֵי מִינִים לְדִיר אֶחָד, וְאִם רָאָה אוֹתָם רוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה אֵינוֹ זָקוּק לְהַפְרִישָׁם. {וּבְמָקוֹם דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ לִפְרִיצוּתָא, דְּעָבְדֵי אִסּוּרָא, אָסוּר לְהַכְנִיסָם אֲפִלּוּ לְדִיר (נ״י פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר).}
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(פד) ה שם בגמרא
(פה) ו רמב״ם שם
(פו) ז מימרא דרב אשי שם ע״ב משום פריצותא דעבדי
(ב) ובמקום דאיכא כו׳ – כן הוא בכל הספרים וכן הוא בעט״ז דעבדי איסורא אסו׳ וטעות הוא אלא צ״ל דעבדי אסור כו׳ ור״ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי שסתם עבדים פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים וכן הוא בנ״י פ׳ הפועלים ובד״מ מיהו מדברי הרי״ף והרא״ש וט״ו והרמב״ם והאגודה ושאר פוסקים שהשמיטו הך דפריצותא דעבדי שבש״ס שם דף צ״א ע״ב משמע להדיא שאין לחוש לפריצותא דעבדי ונראה שהם מפרשים הא דקאמר בש״ס ופשיט לה לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי דהך דמשו׳ פריצותא דעבדי נמי דלא כהלכתא.
(ד) דעבדי – גירסת הש״ך ובמקום וכו׳ לפריצותא דעבדי אסור ור״ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדים שסתמן פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים עכ״ל:
(נב) [ה] מותר כו׳ – ב״מ שם וירושלמי הנ״ל:
(נג) [ו] ואם ראה כו׳ – ירושלמי הנ״ל ולפי דעתו כו׳:
(נד) [ז] ובמקום כו׳ דעבדי אסור כו׳ – גמ׳ שם ור״ל מש״ש ופשטי לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי וכמש״ש ב׳ ברב אשי:
אבל מותר להכניסן בדיר ביחד ואינו זקוק להפרישם אפילו רואה שרובעים זה את זה.
(ו) ומה שכתב אבל איסורא איכא אפי׳ אם יעלם זה על זה או יעזרם בקול כ״כ הרמב״ם.
ומה שכתב ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו שם (צ.) איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה״מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל״ש ולא איפשיטא ולחומרא וכ״פ הרמב״ם ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) כן פי׳ הר״ן פרק השוכר דף קי״ב ע״א דאמירה לנכרי אפי׳ באיסור לאו אסורה וכ״פ המרדכי בהגהות דשבת דף ק״פ ע״א דאסור לומר לנכרי שיעשה דבר איסור אם לא שהנכרי עושה להנאת עצמו ולכך מותר להאכילו דבר איסור ועיין במ״מ פי״ג מהל׳ שכירות שכתב סברות אלו:
(ב) בהר״ן פרק השוכר את הפועלים דף קי״ב ע״ב דוקא במקום דליכא למיחש לפריצותא אבל אם אינן בני תורה או דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי אסור להכניס מין בשאינו מינו לדיר עכ״ל:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(מד) [ד] אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַרְבִּיעָהּ. {וְכֵן כָּל אֲמִירָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר לָאו, אֲסוּרָה (שָׁם), אִם לֹא שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּשַׁבָּת).}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(פז) ח בעיא שם דף צ׳ ע״א אי איסור אמירה לעובד כוכבים באיסור לאו ולא איפשטא ולחומרא
(ו) ב אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים כו׳ – לא אמרו כאן שאם עבר ועשה כן שימכור הבהמה כמו שאמרו גבי סירוס בהמה בא״ע סי׳ ה׳ דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובד כוכבים אבל כאן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס כנ״ל ועיין מ״ש בסי׳ שקודם לזה ס״ב.
(ג) אסור לישראל כו׳ – בב״י ובעט״ז ובב״ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי׳ שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו׳ שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ״כ הרמב״ם בהדיא בפ״ו מהל׳ מלכים כו׳) ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו דהא קי״ל דז׳ מצות נצטוו בני נח ותו לא ואמת כן הוא דעת ר׳ אליעזר בפ׳ ד׳ מיתות (דף צ״ו ע״ב) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קי״ל כרבנן ומ״ש וכ״כ הרמב״ם בהדיא בפ״ו מהל׳ מלכים כו׳ אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז׳ מצות עבודת כוכבי׳ וג״ע וש״ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט.
(ד) אם לא שהעובד כוכבים עושה כו׳ – משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי׳ הוא של ישראל וכ״כ בהגהת אשר״י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כוכבים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בהתבואה שלו לא עכ״ל וכ״כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי׳ בשבת מותר לישראל לומ׳ לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא״ח ר״ס ש״ז) אבל רש״י פרק הפועלים דף צ׳ סוף ע״א והטור ח״מ סי׳ של״ח כתבו דאפי׳ לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא״ש שם וכן מסקנת התוס׳ והאגודה שם בשם ר״י וכ׳ הרא״ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע״פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ״ל (ור׳ ירוחם כ׳ בני״ז ריש ח״ו אסור לומ׳ לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ׳ לו אכול נבלה זו וכן פשוט בתוס׳ עכ״ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע״פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה״ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה״ג מיהו הנ״י כ׳ בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול״ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ״ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ״מ נתבאר לך מדברי התוס׳ והאגודה והרא״ש והנ״י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ״ש הרמב״ם ס״פ י״ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא״ע ס״ס ה׳ אסור לומר לעובד כוכביס לסרס בהמה שלנו כו׳ משמע אפי׳ אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל.
(ה) אסור – כתב הט״ז ואם עבר ועשה כן א״צ למכור בהמתו לעובד כוכבים ול״ד לסירוס בהמה כמ״ש בא״ע סימן ה׳ דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובדי כוכבים אבל כאן הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס:
(ו) עצמו – והש״ך כתב דמשמע מהרמב״ם והרא״ש ושאר פוסקים דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ע״ש:
(נה) [ח] וכן כל כו׳ – ר״ל לא מיבעיא בהרבעה דב״נ מצווה עליה כמ״ש הרמב״ם פ״י מה׳ מלכים הלכה ו׳ וכ״כ בדרישה. וש״ך שגה בזה וטעמו של הרמב״ם משום דשמואל ס״ל כוותיה ועכ״מ שם שכ׳ דמ״ש ז׳ מצות היינו שב״נ נהרג עליה ע״ש (וע״ל סי׳ רצ״ה ס״ק ד׳):
(נו) [ט] אם לא כו׳ – בשל עובד כוכבים דוקא כמ״ש תוס׳ שם ד״ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו׳ וכ״פ הרא״ש שם וכמ״ש בא״ח בסי׳ ש״ז סכ״א וכ״כ נ״י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ״ש בא״ח שם ולא קאי אמ״ש בש״ע אסור כו׳ דשם בלא״ה אפי׳ בשל עובד כוכבים אסור כנ״ל דב״נ מצווה עליו:
(ב) (שם סק״ג) ולא אאמין כו׳. כבר השיג המ״ל בזה על הב״י דהעיקר כדרישה כמו שפסק הרמב״ם להדיא בפ״י מהלכות מלכים דב״נ מצווים על הרבעת בהמה והרכבת אילן וטעות הדפוס הוא בדרישה שכתב שם בפ״ו וצ״ל בפ״י וכ״כ הפר״ח בליקוטים על יו״ד:
(ג) (סעיף ה׳) הנולד מהם מותר. ע׳ פרמ״ג לעיל (סי׳ צ״ט) בש״ך (סקי״ג):
(ד) (סעיף י׳) כגון לחרוש. בן פקועה שניתר בשחיטת אמו הוי כחי לענין כלאים חולין (דף ע״ד ע״ב):
(ב) אסור לישראל – עש״ך ועיין בליקוטי פר״ח לי״ד שהשיג עליו [עיין בדגמ״ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ״ח מ״ש בזה]:
(ג) להרביעה – עיין בתשובת ושב הכהן סי׳ ל״ו שהעלה דיש להחמיר לכתחלה שלא ליתן לעובד כוכבים בהמתו אם יודע שירביענה אפילו בלא אמירה משום לפני עור ע״ש:
(ד) אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ״ע – עי׳ ש״ך סק״ד ועי׳ בתשו׳ חות יאיר סוס״י ק״נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע״פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש״ך דאם גוף הדבר של ישראל אע״פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא״כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע״י פרות או סוסים או כלאים ואע״פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ״ד ולע״ד דבריו צ״ע:
ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו. ז״ל ב״י בפרק הפועלים איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה״מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא. א״ד ל״ש ולא איפשיטא ולחומרא. וכ״פ הרמב״ם עכ״ל ב״י. ואני אומר דמדאבעיא ליה להגמרא לענין חסימה ולא לענין הרבעת בהמה ש״מ דהרבעת בהמה וכן בהרכבה דאילן פשוט להא בעיין ששם אסור ולאו מטעם אמירה לנכרי שבות באיסור לאו אלא משום דבני נח מצווין על הרכבת האילן והרבעת בהמה וכן כתב הרמב״ם בהדיא בפ״ו מהלכות מלכים. ודקדק רבינו וכתב ואסור ישראל שיתן בהמתו לנכרי הא אם הנכרי עשהו מעצמו אין הישראל צריך למחות בידו משא״כ בהרכבת האילן דכתב רבינו בס״ס רצ״ה ז״ל אסור להניח לנכרי להרכיב בשלו. והטעם כתב רבינו בכל אחד בצידו דשם בהרכבה מסיק וכתב ז״ל ואסור לקיים המורכב וכיון דאסור לקיימו למה יניחנו. משא״כ כאן בהרבעת בהמה מסיק רבי׳ וכתב ז״ל הנולד מהכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו׳ והטעם דבהרבעה לא קפיד רחמנא כי אם אשעת ההרבעה אבל אחר שהרביע והטיל זרע בהנקיבה נפרש ממנה זה שאינו מינה והולד נוצר בהנקיבה מאיליה משא״כ בהרכבת האילן דכל ימי גידול הפרי נעשה באיסור שנרכב מין אילן זה אמין אחר והיניקה באה משניהן וק״ל. וא״ת מ״ש מסירוס דאם יתן הישראל לנכרי בהמתו לסרסו או סרסה הנכרי מאיליו באשר יודע שניחא לישראל בזה דקונסין אותו וצריך למכור הבהמה וכמ״ש רבי׳ בא״ע ס״ס ה׳ ע״ש ולמה לא קנסוהו ג״כ בהרבעת בהמה. אפשר לומר דבסירוס דבהמה המסורסת הולכת לפנינו ונהנה במה שאסרה התורה דוקא קנסוהו משא״כ בהרבעה דאחר המעשה אין כאן דבר איסור דהא נפרדו שני המינין זה מזה ואי משום הולד הנולד מהן הא כבר כתבתי כיון דנגדל באמו מעצמו לאחר הטלת הזרע בה אין עליו שום דבר מאוס שאסרה התורה וצ״ע:
(ד) ואסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי שירביענו לו (והוא הדין אמירה לנכרי באיסור לאו אסור אם לא שהנכרי עושה מעצמו ר״ן פרק השוכר דף קי״ב והג״מ בשבת דף ק״פ עכ״ה) עיין מ״ש בדרישה:
(ג) ואסור ישראל שיתן בהמתו לנכרי וכו׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא צ׳) בעיא דלא איפשיטא גבי חסימה ולחומרא כמ״ש בח״ה בסימן של״ח וה״ה גבי הרבעה וכ״פ הרמב״ם:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(מה) [ה] מִי שֶׁעָבַר וְהִרְכִּיב בְּהֶמְתּוֹ כִּלְאַיִם, הֲרֵי הַנּוֹלָד מֵהֶם מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם הָיָה מִין טְהוֹרָה עִם מִין טְהוֹרָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(פח) ט משנה ריש פ״ח דכלאים
(פט) י רמב״ם שם ממשמעות הגמ׳ כריתות דף כ״א ע״א דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר וביומא דף ע״ד ע״א
(ז) ג הנולד מהם מותר כו׳ – נראה פשוט דכ״ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור דבתמורה דל״א איתא שם מחלוקת לענין הנרבעת שנתעברה אחר שנרבעת לענין היתר הולד לגבוה ומאן דמתיר שם הוא מטעם זה וזה גורם דהיינו שהולד נוצר ע״י אב שהוא מותר א״כ כיון שהתירו כאן הנולדים שבהם אין שייך זה וזה גורם דהא שניהם גורמים לאיסור שהולד נוצר באיסור אפ״ה מותר כ״ש האם ותו דאיסור רביעה אינו אלא לגבוה וכן איתא להדיא בפ״ב דקדושין דף נ״ז דנרבע שרי להדיוט וכן מבואר להדיא בתוס׳ בתמורה דף ל׳ ד״ה אבל נרבעו כו׳ וכתבתי זה לפי שראיתי מורה אחד שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה.
(ז) באכילה – כ׳ הט״ז נראה פשוט דכ״ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור (וע״ל סימן קנ״ג) וכתבתי זה לפי שראיתי מורה א׳ שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה עכ״ל:
(נז) [י] מי שעבר כו׳ מותר באכילהחולין קט״ו א׳ ואימא כלאי כרם כו׳ איתקוש כו׳ ואמר מותר בהנאה לאפוקי ממ״ש בירושל׳ ובתוספתא בשם איסי בן עקביא והביאו הר״ש סוף מתני׳ א׳ ועברפ״ה דחולין א״ר אבא לשמעיה כי מעיילת כו׳:
הנולד מהכלאים מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין הטהור ומותר לקיימו.
(ז) ומה שכתב אבל מותר להכניסם בדיר ביחד ג״ז שם:
ומה שכתב ואינו זקוק להפרישם אפי׳ רואה שרובעים זה את זה כ״כ הרמב״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ומותר לקיימו פי׳ ול״ת אף על גב דמותר לאכלו אסור לקיימו כמו בכלאי זרעים בא״י בסימן רצ״ו:
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(מו) [ו] כָּל ב׳ מִינֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה וּגְדֵלִים זֶה עִם זֶה וּמִתְעַבְּרִין זֶה מִזֶּה, הוֹאִיל וְהֵם ב׳ מִינִים, אֲסוּרִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, כֵּיצַד, הַזְּאֵב עִם הַכֶּלֶב וְכֶלֶב כָּפְרִי (פֵּרוּשׁ כֶּלֶב שֶׁמְּגַדְּלִין בְּנֵי הַכְּפָרִים וְהוּא קָטָן וְדוֹמֶה לְשׁוּעָל) עִם הַשּׁוּעָל; הָעִזִּים עִם הַצְּבָאִים; הַיְּעֵלִים עִם הָרְחֵלִים; הַסוּס עִם הַפִּרְדָּה; הַפֶּרֶד עִם הַחֲמוֹר; הַחֲמוֹר עִם הֶעָרוֹד (פי׳ חֲמוֹר הַבַּר שֶׁגָּדֵל בַּמִּדְבָּר), כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(צ) יא הטו׳ ממימרא דריש לקיש ב״ק דף נ״ה ע״א
(צא) יב לשון הרמב״ם שם
(צב) יג משנה ו׳ פ״ק דכלאים
(נח) [יא] כל כו׳ – מתני׳ פ״ק דכלאים וכמש״ו:
(נט) [יב] ומתעברין כו׳ – מתני׳ רפ״ח כלאי בהמה מותרין כו׳ ואינן כו׳:
כל שני המיני בהמה או חיה אפילו הן דומין זה לזה וגדלים זה עם זה כלאים זה עם זה כיצד הזאב עם הכלב וכלב כופרי עם השועל והעזים עם הצבאים והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה עם זה.
(ח) הנולד מהכלאים מותר בהנאה ובאכילה וכו׳ כ״כ הרמב״ם וכן משמע בפ״ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר:
(ט) כל שני המינים בהמה או חיה אפי׳ הן דומין זה לזה וגדלים זה עם זה כלאים זה עם זה כיצד הזאב עם הכלב משנה בפ״ק דכלאים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) כל שני המינין וכו׳ עד וכלב כופרי פי׳ כלב שצדין בו דומה לשועל:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(מז) [ז] מִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדְבָּרִי וְיִשּׁוּבִי, כְּגוֹן שׁוֹר הַבַּר עִם הַשּׁוֹר; וְהָרַמָּךְ (פֵּרוּשׁ סוּס, מִן בְּנֵי הָרַמָּכִים) (אסתר ח, י) עִם הַסוּס מֻתָּרִים זֶה עִם זֶה. אֲבָל הָאַוָּז עִם אַוָּז הַבַּר, כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, מִפְּנֵי שֶׁהָאַוָּז בֵּיצָיו מִבִּפְנִים, וְאַוַּז הַבַּר בֵּיצָיו מִבַּחוּץ, מִכְּלָל שֶׁהֵם ב׳ מִינִים.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(צג) יד ממשנה ה׳ פ״ח דכלאים וכפי פירושו שם בחיבורו:
(°) ק״ק מאי שנא חמור עם ערוד משור עם שור הבר ואולי קי״ל לרבנן דהאי מין אחד והאי לאו מין אחד א״נ בתר שמא אזלינן ועיין בשפתי כהן
(צד) טו מימרא דשמואל ב״ק דף נ״ה ע״א
(צה) טז כדמפרש אביי שם
(ח) ד והרמך – הוא מלשון בני הרמכים.
(ה) כגון שור הבר כו׳ מותרים – תימה דלעיל סימן כ״ח ס״ד כתב הרב והעט״ז די״א השור הבר מין חיה וא״כ פשיטא דאסור עם השור וכדמוכח במשנה וירושלמי ופוסקים והיאך סתם כאן כדברי המחבר וכן העט״ז העתיק כאן דברי המחבר וצ״ע.
(ו) מותרים – ובתוס׳ יום טוב פרק ח׳ מהלכות כלאים אמתניתין דשור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה ופירש הרמב״ם וברטנורה מין בהמה וחלבו אסור ואינו טעון כסוי כו׳ וכתב דאלו לענין כלאים לא נ״מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או חיה אסורים זה עם זה כדתנן לעיל כו׳ עכ״ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי בירושלמי ורמב״ם והט״ו ושאר פוסקים מבואר דנ״מ לענין כלאים ול״ד לשני מינים דהכא מין א׳ הוא וכדאיתא בירושל׳ וברטנורה ופוסקים שעיקרו מן היישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור הבר וכמ״ש הרמב״ם וט״ו מין שיש בו מדברי וישובי כו׳ וזה פשוט והא דפירש הרמב״ם והברטנורה לענין חלבו וכסוי היינו משום דלישנא דמתניתין דשור הבר מין בהמה משמע דנ״מ נמי לענין מידי אחרינא דאל״כ הל״ל שור הבר מותר עם השור וכדתנן לעיל מיניה בהאי לישנא וק״ל.
(ח) הבר – כ׳ הש״ך תימה דלעיל סימן כ״ח ס״ד כתב הרב די״א שור הבר מין חיה ואם כן פשיטא דאסור עם השור וצ״ע:
(ס) [יג] מין כו׳ – למד מהא דלמטה הרמך כו׳ וזה פי׳ מש״ש והרמך מותר ר״ל עם הסוס ובב״ק שם אווז ואווז כו׳ מ״ט כו׳ זה כו׳ הלא״ה מותר וכמ״ש למטה ובירושלמי שם שור עם שור הבר אינן כלאים זה בזה ודלא כר׳ יוסי כו׳ אווז עם אווז מדבר כלאים כו׳:
(סא) [יד] כגון שור הבר – כת״ק שם מתני׳ ו׳ ומש״ל סי׳ כ״ח ס״ד ויש מסתפקין כו׳ היינו שמסתפקין בו באיל הבר דאמרינן בחולין פ׳ א׳ כוי זה איל הבר וש״ע ס״ל שהוא שור הבר ועמש״ש:
מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותרין זה עם זה אבל האווז עם האווז הבר אסורין זה עם זה ששני מינין הן.
(י) ומה שכתב וגדלים זה עם זה בס״פ הפרה גבי תרנגול טווס ופסיוני משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא מין חד הוא קמ״ל וכתב הרמב״ם אע״פ שמתעברין זה מזה ודומים זה לזה הואיל והם שני מינים הרי הן כלאים:
(יא) מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו׳ מותרים זה עם זה כ״כ הרמב״ם והוא מדתנן פ״ח דכלאים שור הבר מין בהמה ר׳ יוסי אומר מין חיה וקאמר עלה בירושלמי הא שור עם שור בר אינם כלאים דלא כר׳ יוסי ובס״פ הפרה (בבא קמא נה.) קאמר בפשיטות דגמלא פרסאה וגמלא טייעא אינם כלאים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) והרמך עם הסוס מלשון בני הרמכים:
(ז) אבל אווז עם אוזז הבר אסורים לפי שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים גמרא שור שנגח את הפרה מ״ו:
(ה) מין שיש בו מדברי וכו׳ ס״פ הפרה מפרש דה״ט דאווז ואווז בר אע״פ שדומין זה לזה ונקראים שניהם בשם אווז מ״מ כיון שזה ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ ועוד אווז בר אינו טוען ביצה שנייה עד שתלד את הראשונה ואווז ישוב טוען כמה ביצים בבת אחת א״כ בעל כרחין דשני מינים הם אבל שור ישוב ושור הבר וכן הרמך עם הסוס שוין הן בברייתן אין הפרש ביניהם מין אחד הן:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(מח) [ח] הַכּוֹי, כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צו) יז שם ממשנה י״א פ״ב דבכורים
(ז) הכוי – הוא ספק בהמה או חיה.
(סב) [טו] ואין לוקין כו׳ – בגמ׳ שם ולמלקות כו׳:
הכוי אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.
(יב) ומה שכתב אבל האווז עם האווז הבר אסורים זה עם זה וכו׳ מימרא שם ויהיב טעמא שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים רב פפא אמר הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(מט) [ט] הַנּוֹלָדִים מִן הַכִּלְאַיִם, אִם הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶן מִין אֶחָד, מֻתָּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה. וְאִם הָיוּ אִמּוֹתֵיהֶן שְׁנֵי מִינִים, אָסוּר לְהַרְכִּיבָן זֶה עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מִין אֶחָד. וְאָסוּר לְהַרְכִּיב זֶה הַנּוֹלָד אֲפִלּוּ עַל מִין אִמּוֹ. כֵּיצַד, פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ חֲמוֹרָה, מֻתָּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פִּרְדָּה שֶׁאִמָּהּ חֲמוֹרָה, וְאָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ אֲפִלּוּ עַל הַחֲמוֹרָה. אֲבָל פֶּרֶד שֶׁאִמּוֹ סוּסְיָה, אָסוּר לְהַרְכִּיבוֹ עַל פִּרְדָּה שֶׁאִמָּהּ חֲמוֹרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְהַרְכִּיב פֶּרֶד עַל פִּרְדָּה אוֹ לִמְשֹׁךְ בִּשְׁתֵּי פְּרָדוֹת, בּוֹדֵק בְּסִימָנֵי אָזְנַיִם וְזָנָב וְקוֹל, אִם דּוֹמִים זֶה לָזֶה, בְּיָדוּעַ שֶׁאִמָּן מִמִּין אֶחָד, וּמֻתָּרִים.
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(צז) יח משנה ד׳ פ״ח דכלאים וכר׳ יהודה
(צח) יט מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע וכו׳ דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב חולין דף ע״ט ע״א
(צט) כ מעובדא דר׳ אבא דאמר לשמעיה וכדמפרש אביי ורב פפא שם
(ח) אם היו אמותיהן מין אחד מותר – כשאביהן מין אחד כגון שאביהן מין סוס דהשתא שרי ממ״נ אי אין חוששין לזרע האב א״כ שניהם הם חמור ואי חוששים לזרע אב א״כ יש בשניהם שני צדדים ולא אמרינן אתי צד סוס דהאי ומשתמש בצד חמור דהאי ואתי צד חמור דהאי ומשתמש בצד סוס דהאי אלא אמרי׳ מסתמא הכל שוה ואתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמו׳ ומשתמש בצד חמור.
(ט) אע״פ שאבותיהן מין א׳ – צ״ע דאיפכא הל״ל אע״פ שאבותיהן שני מינים אסור ולא אמרי׳ דאתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמור ומשתמש בצד חמור דדילמ׳ אין חוששין לזרע האב ולזרע האם ודאי חוששין אם כן הוי כלאים ממש אבל השתא דאבותיהן מין אחד אפילו תימא ודאי חוששין לזרע האב אסור דהא בא׳ אין כאן שני צדדין וליכא למימר אתי צד זה ומשתמש בצד זה וצ״ל דה״ק אע״פ שאבותיהן מין אחד ולפי הנראה לעין אין כאן כלאים כ״כ מכל מקום אסור ודוחק.
(י) אפילו על מין אמו – דדילמא חוששין לזרע אב ואתי צד אב ומשתמש בצד אם דבאם ליכא שני צדדים מיהו אין לוקין דדלמא אין חוששין לזרע האב וכ״ש שאסור להרכיב זה הנולד על מין אביו דלזרע האם ודאי חוששין ואפילו מלקות איכא בכה״ג.
(יא) כיצד פרד כו׳ – כלומר פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא ואם כן פרד זה שאמו חמור ע״כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבה על פרדה שאמה חמור שאביו ג״כ סוס וא״כ יש בכל א׳ ב׳ צדדים ולכך כשבודקין וידוע שאמן מין א׳ מותרין דאביהן ג״כ ממין א׳ דהיינו סוס או חמור.
(ט) פרד – כלומר דכל פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא וא״כ פרד זה שאמו חמורה ע״כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה שאביה ג״כ סוס וא״כ יש בכל א׳ ב׳ צדדים אבל אסור להרכיבו על החמורה ומיהו אין לוקין עליו דדלמא אין חוששין לזרע האב עכ״ל הש״ך:
(סג) [טז] הנולדים כו׳ – זהו לד״ה:
(סד) [יז] ואם היו כו׳ – כר״י כמ״ש בחולין שם א״ר אבא כי מעיילת כו׳ וכן כל הני אמוראי שם דיהבי סימנים להו ובסוף כתובות קי״א ב׳ איפסיק בהדיא כר״י יצחק ושמעון כו׳ ודלא כשמואל בחולין שם דיחידאה הוא נגד כל הנך:
(סה) [יח] אע״פ שאבותיהם ג״כ שני מינין – כצ״ל וכמ״ש בגמ׳ אבל חכ״א כל מין פרדות כו׳ והאי בר כו׳ אבל אבותיהם מין א׳ האחד אינו כלאים ופשיטא שאסור אפי׳ למ״ד חוששין לזרע האב אלא צ״ל כנ״ל וכמש״ו אבל פרד כו׳:
(סו) [יט] כיצד כו׳ – גמ׳ שם:
(סז) [כ] ואסור להרכיבו אפי׳ כו׳ – כנ״ל ואסור כו׳ אפי׳ על מין אמו ומפרש כאן לכל ג׳ בבות הנ״ל:
(ה) בודק בסימני אזנים – עיין בתשובת נו״ב תניינא חלק אה״ע סי׳ נ״ח וסימן ס״ו מ״ש בזה:
הבאים מן הכלאים אין מותרין זה עם זה אא״כ אמותיהן שוות כגון פרד שאמו חמורה או סוסיא עם פרדה שאמה חמורה או סוסיא אבל פרדה שאמה חמורה אסורה עם פרד שאמו סוסיא או איפכא ואין לוקין עליו וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה או פרד שאמו סוסיא אסור להרכיבו על סוסיא אף על פי שהוא מין אמו דשמא חוששין לזרע האב אבל אין לוקין עליו וסומכין על סימנין להרכיב או למשוך בב׳ פרדות שאין אנו יודעין אם אמותיהן שוות ואלו סימניהם שיהו שוות באזניהם ובזנבותיהן ובקולן.
(יג) הכוי אסור עם החיה ועם הבהמה משנה פ״ב דבכורים:
(יד) הבאים מן הכלאים אין מותרין זה עם זה אלא א״כ אמותיהן שוות כו׳ בפ״ח דכלאים תנן ר׳ יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרין זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה ובפרק אותו ואת בנו (חולין עט.) איבעיא להו מי פשיטא ליה לר׳ יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למישרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה שרי ואי אמרת מספקא ליה אסור ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש״מ ספוקי מספקא ליה ש״מ ואף על גב דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שכולן שוין שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל הלכה כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כרבי יהודה משום דבפרק שני דייני גזירות (כתובות קיא:) פסיקא הלכה כוותיה ועובדא דר׳ אבא דבסמוך כוותיה אתיא:
וכתב הרא״ש בהלכות כלאים כתב הרמב״ם הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן זה עם זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי׳ על מין אמו לוקה ודבריו תמוהים מדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפי׳ על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל ואני מצאתי בספר אחד שעבר הקולמוס על אותה הרכיבן לוקה ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפי׳ על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מחולקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד דאכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואיפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות כדקאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא ולפ״ו שפיר גרסינן בתרוייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך הרמב״ם להוציא מכת מרדות בלשון מלקות:
[בדק הבית: ועוד אפי׳ מכת מרדות אין מכין על הספק כדאיתא לקמן:]
ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה אילו היינו מוצאים ספר שכתוב בו כן:
(טו) ומה שכתב רבינו וסומכים על סימנים להרכיב או למשוך בשני פרדות וכו׳ בפרק אותו ואת בנו (חולין עט.) א״ל רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא פי׳ ריספק. עגלה שהוא רוכב בה: דדמיין להדדי. באזנים ובזנב כדבסמוך משום מנהיג בכלאים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) אבל פרדה שאמה חמורה אסורה עם פרד שאמו סוסיא דספק הוא אי חוששין לזרע האב או לא ודלמא אין חוששין ונמצא שזה חמורה גמורה וזה סוס גמור והא דאמר דאם אמותיהן שוות מותר ולא חייש דלמא אביו של זה היה סוס ושל זה שור משום דסתם פרדה אינו אלא מסוס וחמור וכמ״ש רש״י בפרשת וישלח על מ״ש וענה מצא את הימים כו׳ ע״ש. אבל שמעתי מלועז אחד שראה שגם משור וחמור יוצאין פרדות שוים להיוצאין מסוס וחמור:
(ט) וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה דדילמא חוששין לזרע האב:
(י) ואלו סימניהן שיהיו באזניהן כו׳ והא דלעיל דאסור להרכיבן מיירי כשאין הסימנים ניכרים בהם כגון שנחתכו זנבותיהן ואזניהן והיותר נראה דכשידוע שאין אמותיהן שוות אף שהן שוות בסימנים אכי׳ הכי אסור וז״ש רבינו ז״ל וסומכין על סימנים להרכיב שני פרדות שאין אנו יודעין אם אמותיהן דמשמע הא יודעין לא סמכינן אסימנים וק״ל:
(ו) הבאים מן הכלאים וכו׳ ה״א בפ׳ או״ב והכי פי׳ מספקא לן אי חוששין לזרע האב הילכך ממ״נ אם אמותיהם שוות ואין חוששין לזרע האב פשיטא דמין אחד הוא ואפילו חוששין לזרע האב נמי חשיב מין אחד כיון דזה וזה אמם חמורה ואבותם סוס א״נ איפכא אמם סוסיא ואבותם חמור אבל כשזה אמו חמורה ואביו סוס וזה אמו סוסיא ואביו חמור אסור דשמא אין חוששין לזרע אב וא״כ זה סוס וזה חמור והוי כלאים אבל אין לוקה דשמא חוששין לזרע אב ובכל אחד משניהם יש צד סוס וצד חמור וחשוב מין אחד וכן פרד שאמו חמורה אסור להרכיבו על חמורה וכו׳ דשמא חוששין לזרע האב וזה יש בו צד סוס וצד חמור ואמו אין בה אלא צד אחד או חמורה או סוסיא אבל אין לוקין עליו דשמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אלא צד אחד חמור או של סוס וק״ל והראב״ד בפ״ט לא כתב כך וכבר השיגו הרא״ש וב״י כאן ובספר כ״מ כתב דאיכא טעות סופר בל׳ הרמב״ם וע״ש:
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(נ) [י] אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּשְׁנֵי מִינִין, כְּגוֹן לַחֲרשׁ וְלִמְשֹׁךְ בְּקָרוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בֵּין שֶׁאֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם טְמֵאִים, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם טְהוֹרִים, בֵּין בְּהֵמָה עִם בְּהֵמָה כַּחֲזִיר עִם הַכֶּבֶשׂ, אוֹ חַיָּה עִם חַיָּה כַּיַּחְמוּר עִם הַפִּיל, אוֹ חַיָּה עִם בְּהֵמָה כַּכֶּלֶב עִם הָעֵז, אוֹ צְבִי עִם הַחֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ק) כא משנה ב׳ פ״ח דכלאים ובב״ק דף נ״ד ע״ב
(קא) כב כצ״ל דכלב מין חיה הוא כת״ק במשנה ספ״ח דכלאים וכן ברמב״ם שם
(סח) [כא] (ליקוט) אסור – ולא קאמר לוקה משום דהרמב״ם כתב דאינו לוקה אלא דוקא טהורה עם טמאה ועבפי׳ שם מתני׳ ב׳ אבל הרא״ש הקשה עליו וסתר דבריו בראיות מוכרחות ע״ש וכן דעת כל הפוסקים (ע״כ):
כל העושה מלאכה בשני מינין כגון חורש ומושך בקרון וכיוצא בזה לוקה אפילו הן דומין זה לזה וגדלים זה עם זה בין בשני מיני בהמה או בשני מיני חיה או חיה עם בהמה ואפילו חיה או בהמה עם עוף בין אם שניהם טמאים או טהורים בין אחד טמא ואחד טהור ואפילו במין של ים עם מין של יבשה אסור להנהיג אלא שאין לוקין עליו.
(טז) ומה שכתב ואלו סימניהם שיהיו שוות באזניהם וכו׳ שם אמר אביי עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא פירש״י בר חמרא. אמו היתה חמורה: צניף. צלול והוא לשון צעקת הסוס: גנובתיה. זנבו:
(יז) כל העושה מלאכה בשני מינים וכו׳ בין אם שניהם טמאים או טהורים וכו׳ הרמב״ם כתב וז״ל כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהור והשני מין טמא ה״ז לוקה בכ״מ שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגן כאחד ואפי׳ בקול לוקה שנאמר יחדיו מ״מ ואחד שור וחמור ואחד כל שני מינים שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא אבל מד״ס שני מינים שהם כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגן ואם עשה בהם מלאכה כאחד או מושך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוטא ואם עשה פטור עכ״ל וכתב עליו הרא״ש בהל׳ כלאים נראה דס״ל דאע״ג דילפינן שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמהוחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור שיהא אחד טמא ואחד טהור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אין איסור אלא מדרבנן ואין דבריו נראים דמתני׳ כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורים לחרוש למשוך ולהנהיג אלמא שכולן שוין באיסורן טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה כמו טמאה עם טהורה וכן מתניתין דפרק הפרה (בבא קמא נד:) דקתני אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו׳ לכלאים משמע דכולן דין אחד יש להן ונוהגין בכל מיני בהמה חיה ועוף ועוד הביא כמה ראיות לדבריו וכתב בסוף אלא ודאי אין חילוק וכל שני מיני בהמות לוקה עליהם מן התורה ורבינו סתם דבריו כהרא״ש וסמ״ג כתב דיש להביא ראיה לדברי הרמב״ם מהתוספתא וממתניתין דכלאים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) כל העושה מלאכה בשני מינין כגון חורש ומושך כו׳ שנאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וילפינן שור וחמור משבת. ויחדיו מ״מ אפי׳ מושך וכיוצא בו:
(יב) אלא שאין לוקין ר״ל בזה האחרון משום דאיבעיא הוא ולא איפשיטא:
(ז) כל העושה מלאכה בשני מינים וכו׳ כך הוא הסכמת הרא״ש ודלא כהרמב״ם בפ״ט שכתב דאינו לוקה אא״כ דמין אחד טהור ומין אחד טמא אבל שניהם טהורים או שניהם טמאים אין שם מלקות אלא איסור מד״ס.
(ח) ואפי׳ במין של ים וכו׳ בעיא דלא איפשיטא ס״פ הפרה:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(נא) [יא] אֶחָד הַחוֹרֵשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמּוֹשֵׁךְ בָּהֶם עֲגָלָה אוֹ אֶבֶן כְּאֶחָד, אוֹ הִנְהִיגָם כְּאֶחָד, וַאֲפִלּוּ בְּקוֹל, לוֹקֶה. {הַגָּה: עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּנְהִיג בְּכִלְאַיִם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִפְרֹס לוֹ שָׁלוֹם אוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּקוֹל רָם, דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֵלְכוּ הַבְּהֵמוֹת מִשּׁוּם קוֹלוֹ, דִּבְכָל הָאִסּוּרִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי, אִם אֵינוֹ פָּסִיק רֵישָׁא. אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶּרֶךְ, וּמַשָּׁא שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲגָלָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמַּנְהִיגָהּ כִּלְאַיִם, לֹא יֵלֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל סָמוּךְ לָעֲגָלָה, דְּלִפְעָמִים הָעֲגָלָה נִכְבֶּשֶׁת וְהוּא יִצְעַק עַל הַבְּהֵמוֹת שֶׁיֵּלְכוּ בִּמְהֵרָה, וְזֶהוּ אָסוּר מִשּׁוּם מַנְהִיג בְּכִלְאַיִם (ת״ה סי׳ רצ״ח).} אֲבָל הַמְזַוְּגָן, פָּטוּר עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ עַד שֶׁיַּנְהִיג. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר לְהַנְהִיגָן אוֹ לְהַמְשִׁיכָן, רַק בִּקְשׁוּרִין יַחַד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש), וְלָכֵן מֻתָּר לָרוֹכֵב לִמְשֹׁךְ בְּחֶבֶל כֶּלֶב אֵצֶל הַסּוּס (שָׁם בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (שָׁם בְּשֵׁם ר׳ אֶפְרַיִם).}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(קב) כג הרמב״ם ממשנה ב׳ פ״ח דכלאים:
(°) פ׳ הכ״מ שם דאיירי שהם קשורים יחד דאל״כ לא קרינן בהו יחדיו וכתב לפני זה אע״פ שבחיבורי ב״י הראיתי פנים לדעת הטור שמפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד לפי האמת אינו נרא׳ לי כו׳ וא״א להעלו׳ על הדעת וכו׳
(קג) כד שם בירו׳ וכר׳ יוחנן בב״מ דף צ׳ ע״ב
(קד) כה ברייתא שם פירוש שזיווג שור וחמור לקרון
(ט) ה או הנהיגם כאחד – זה לשון הרמב״ם ולכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אם אין להם שום מלאכה ביחד או משא שום דבר אבל אינו כן כמבואר בדברי התוס׳ והרא״ש בפרק במה בהמה הביאן ב״י בסי׳ זה על מה שאמרו בגמרא ואדם מותר עם כולן כו׳ והקשו אפי׳ יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי וא״ל דאסור להנהיג אפילו לא ימשוך שום דבר דא״כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשי׳ דחשיב כשני מיני׳ בפ׳ בתרא דמכות וי״ל דבלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר א״נ י״ל דחשיב משיכה מה שנושאים החבלים וכן מוכח בירושלמי שבשביל משא החבלים הוה החיוב עכ״ל וא״כ גם כאן שכ׳ הרמב״ם או הנהיגם כאחד פירושו שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד גם בפירוש המשנה בפ״ח דכלאים כתב הרמב״ם דמה שאמרו המנהיג בכלאים חייב היינו שיש שם עגלות שנמשכות על ידיהם אלא שהרמב״ם ס״ל אפילו אם אין הכלאים קשורים ביחד אסור כשעושין מלאכה ביחד והרא״ש ס״ל דוקא כשהם קשורים ביחד וכן סיים הטור בשם אבי העזרי שאין צד איסור בדבר בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע״י קשירה עכ״ל אלא שראיתי למו״ח ז״ל שתמה על הטור שאומר שבלא מלאכה מותר אף בקשורים יחד שזה אינו דבקשורים יחד אע״פ שאין עושין בהם מלאכה אלא הנהיגן יחד ודאי אסור לד״ה כדתנן בפ״ח דכלאים המנהיג סופג את המ׳ כו׳ והאריך בזה לפרש דברי הטור דאז על ידי קשירה קאמר וכל זה אינו כמו שמבואר מדברי התוס׳ והרא״ש והרמב״ם כמו שכתבתי. וכיון שהאיסור הוא משום משוי החבל כמו שזכרנו נראה שאין לקשור ב׳ מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב׳ מיני עופות יש כלאי׳ כדאיתא סוף (מרובה) [הפרה] והעולם אינם יודעים להזהר מזה.
(י) ו ולכן מותר לרוכב וכו׳ – זה דעת הרא״ש ונ״ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בה והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן ובדרישה למד זכות על הקצבים שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה על כן אין לסמוך על אותה הג״ה שהביא בדרישה בשם הר״ח כלל להתירה ויש למחות ביד הקצבים מלעשות כן כנ״ל.
(יב) ומשא של ישראל על העגלה כו׳ – דכיון דמשא של ישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות.
(יג) ויש חולקין – אכולהו מילתא דלעיל קאי וס״ל כדעת הרמב״ם והמחבר (מיהו בב״ה ובכ״מ כתב שדעת הרמב״ם אינה מוכרחת כן עי״ש) דאפי׳ באינן קשורים אסור למשכן או להנהיגן כאחד. וכתב ספר ב״ה בשם א״ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי״ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים ע״כ.
(י) הנהיגם – כתב הט״ז לכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אין להם שום מלאכה ביחד או משאוי שום דבר אבל לא משמע כן מכל הפוסקים וצ״ל דבאמת מיירי שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד (שנמשכה על ידיהן) וכיון שהאיסור הוא משום משאוי החבל נראה שאין לקשור שני מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב׳ מיני עופות יש כלאים והעולם אינם יודעים להזהר מזה עכ״ל:
(יא) ישראל – דכיון דמשא של הישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות ש״ך:
(יב) חולקים – וכתב בס׳ ב״ה בשם א״ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי״ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים עכ״ל ובט״ז כ׳ ונ״ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בו והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן. ובדרישה למד עליהם זכות שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה עכ״ל:
(סט) [כב] או הזורע – בספרי שם אין לי אלא חורש מנין לרבות הדש כו׳:
(ע) [כג] (ליקוט) או הנהיגם כו׳ – אבל הרא״ש בה״ק ובפ״ה דשבת כתב דוקא שמושך משוי בגופו ע״ש ושם וכ״כ תוס׳ במכות כ״ב א׳ ד״ה המנהיג כו׳ ע״ש (ע״כ):
(עא) [כד] דבכל האיסורין – כמ״ש בשבת נ׳ ואי ר״ש כו׳ נזיר כו׳ ובזבחים צ״א ב׳ ל״ק הא ר״י כו׳:
(ליקוט) דבכל האיסורין כו׳ – כמ״ש בפ״ט וש״מ מוכרי כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) דבכל האיסורין כו׳ – דקי״ל הלכה כר״ש כמ״ש בפ״י דשבת (צ״ה א׳) ופ״י דעירובין והאידנא כו׳ וש״מ הרבה וכן בכל האיסורין וכמ״ש בבכורות ל״ד א׳ עד השתא כו׳ וע״ל סי׳ ש״א ס״ו בהג״ה וסי׳ שי״ג ס״ו (ע״כ):
(עב) [כה] אם אינו כו׳ – ערש״י בזבחים שם ד״ה הא ר״ש כו׳ ותוס׳ בשבת ק״ג א׳ ד״ה ל״צ כו׳:
(עג) [כו] וי״א דאינו כו׳ – הרא״ש בשם ראבי״ה ממ״ש במתני׳ שם אין קושרין כו׳:
(עד) [כז] וי״ח – שם בשם ר׳ אפרים ממ״ש בירושלמי ותוספתא הנ״ל איסי בן עקביא כו׳ ומה אם בבגדים כו׳ בהמה כו׳ ובגדים ע״כ בלא קשירה כמ״ש בשבת נ״ד א׳ וכ״מ בגמ׳ שם אילימא כלאים דאדם כו׳ אלא כו׳ אלמא אכלאים דאדם ל״ק מהתוכף כו׳ ובספרי דריש יחדיו דכלאי בגדים לתוכף כו׳ ויחדיו דחרישה לרבות דש ומנהיג כו׳ ולא קאמר ג״כ לתוכף וראיותיו מוכרחין ועברא״ש שם שיישבן ראבי״ה קצתן בדוחק. וכן פליגי אם צריך דוקא מלאכה דבשבת שם משמע דא״צ וראבי״ה הוכיח דצריך מלאכה מירושלמי דכלאים שם על מתני׳ אין קושרין את הסוס כו׳ תני ר״מ פוטר אם היה מסייע בין במעלה בין כו׳ והביאו הר״ש שם ור׳ אפרים דחה זה משום שאין מנהינן יחד שזה לפני הקרון כו׳ ודעת רש״י שם ד״ה אי נימא כו׳ כראבי״ה וכן תוס׳ שם ד״ה והתנן כו׳ והרא״ש שם ובירושלמי שם משמע כראבי״ה דאמר שם ר׳ ירמיה בעי קשרן בשערן מהו מה אנן קיימין אם בשקשרן בשערן כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע״ג חבירתה אם בשקשרו החבל בשערן נאמר מפני שנושאין החבל שבינתיים אלמא דוקא בשעת מלאכה ובקשרן דקשרן בשערן הם שניהם יחד:
(ו) לא ילך הישראל – עיין בתשובת חות יאיר שם:
כתב הרמב״ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפילו בקול לוקה אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאין איסורן אלא בקשורים יחד אבל סוס וחמור שהולכין זה אצל זה ואינן קשורין יחד ודף מונח עליהן מותר לישב ע״ג הדף וכ״כ אבי העזרי על מ״ש ה״ר אפרים שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס שהוא לוקה משום מנהיג כלאים דבהנהגה לבד שמנהיגם זה עם זה לוקה אפילו אם אינן קשורין ואבי העזרי כתב שאין צד איסור בדבר שאין איסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד ועל ידי קשירה.
(יח) ומה שכתב ואפי׳ במין של ים עם מין של יבשה אסור להנהיג אלא שאין לוקין עליו בס״פ הפרה (בבא קמא נה.) בעיא דלא איפשיטא ומדקדוק דברי הרמב״ם נראה דאפילו מכת מרדות אין בו משום דכיון דספיקא הוא אין מכין על הספק:
(יט) כתב הרמב״ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה וכו׳ ז״ל הרמב״ם אחד החורש או הזורע או המושך בהן עגלה או אבן כאחד או הנהיגן כאחד ואפי׳ בקול לוקה שנאמר יחדיו מ״מ אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג וטעמו:
[בדק הבית: ולפי מה שנראה מדברי רבינו שפי׳ דברי הרמב״ם דאפי׳ בשאינן יחד אסור אפשר שטעמו:]
מדדריש בספרי לרבות הדש והמנהיג מדכתיב יחדיו מ״מ ולא דריש האי יחדיו כמו יחדיו דכלאי בגדים פרט לתוכף תכיפה אחת משמע דאפי׳ אין מחוברים יחד אלא שהוא מנהיגן יחד לוקה וכן משמע מפלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשוה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דומיא דשור וחמור מכלל דיחדיו דשור וחמור אין לי למעט אלא שאינו חייב בזה אחר זה אבל כשמנהיגן יחד לוקה וכן משמע נמי מדקאמר בירושלמי ומה כלאי בגדים שמותרים ללבוש זה ע״ז אסור בתערובת כלאי בהמה שאסורים להנהיג זה ע״ז וכו׳ משמע דומיא דלבישת כלאים דמותר בלא חבור כך כלאי בהמה אע״פ שאין קשורים שמנהיגן יחד אסור:
[בדק הבית: ויותר נכון לומר דהרמב״ם לא מחייב אלא בקשורים יחד ולא בא לומר אלא אפילו לא משכם ולא הנהיגם ביד אלא בקול חייב הוא שיהיה קשורים יחד דאי לאו הכי לא קרינן ביה יחדיו:]
ומ״ש שאם הנהיגן בקול לוקה בפרק הפועלים (בבא מציעא צ:) פלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל ופסק כר״י:
(כ) ומה שכתב רבי׳ בשם הרא״ש שאין איסור אלא בקשורים יחד וכו׳ בפרק במה בהמה (שבת נד:) אהא דתנן ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס הוא לתוך ידו חבלים ובלבד שלא יכרוך ואמר רב אשי לענין כלאים שנו כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והא תנן אדם מותר עם כולן הקשו התוס׳ והרא״ש אפי׳ יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי׳ לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרינן בפ״ב דמכות וי״ל דובלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר אי נמי י״ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם החבלים וכתב רבינו ירוחם כתירוץ שני וכן מוכח בירושלמי וכתב הרא״ש ונראה שאם מוליך אחד בחבל ביד ימינו והאחד ביד שמאלו שמותר כי האדם מפסיק ביניהם ולא שייך למימר נוהגים חבל שבנתים ע״כ והיינו כתשובת אבי״ה לה״ר אפרים דבסמוך:
(כא) ומה שכתב אבל סוס וחמור שהולכים זה אצל זה ואינם קשורים יחד ודף מונח עליהם מותר לישב על גבי הדף כ״כ רבי׳ ירוחם בשם התוס׳:
[בדק הבית: כתב בא״ח היהודים הצדים העוף הנקרא שברבי״ר אין להם לקשור החבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שדם כלאים עכ״ל:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאין איסור אלא בקשורין יחד ק״ק דלמא גם הרמב״ם ס״ל הכי דהא לא גלי דעתיה בזה היאך הוא סבר ויש לומר מדכתב הרמב״ם סתם כשמנהיגן כאחד חייב משמע אפי׳ בלא קשירה והרא״ש מתיר אפי׳ כשמנהיגן ויש משא עליהן כל שאינן קשורין יחד:
(טו) וכן כתב אבי העזרי על מ״ש הר״ר אפרים כו׳ וז״ל דהר״ח ר׳ אפרים אוסר לישב בעגלה והפרה קשורה אצלה והסוס מוליך את העגלה ומיהו שמעתי שיש להתיר בזה אבל לישב על הסוס שהכלב קשור סמוך לסוס אע״פ שאינו משתמש אלא בסוס אסור עכ״ל מ״ו וצ״ע שהרי רבי׳ אפרים אוסר אפי׳ במושך בלא קשירה ואפשר דדוקא בכה״ג שמע ה״ר אפרים שיש להתיר כמו שאכתוב בסמוך בדרישה: (בשניהם ביחד וע״י קשירה וכן הוא מסקנת א״א ז״ל נ״ל רש״ל. משמע דהגיה כאן וכן הוא מסקנת כו׳ שכתב בסמוך על דברי ר״י ורי״ף דשם תמה ב״י כמ״ש בדרישה אבל מ״מ נ״ל דאין לכתוב כאן וכן הוא מסקנת א״א ז״ל אחר שכבר כתב בשמו דברי הרא״ש בתחילת הענין עכ״ה):
(י) כתב הרמב״ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג בפ״ט כתב וז״ל אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה וכו׳ משמע דלא מיירי אלא במושך בהם עגלה וכו׳ ומדברי רבינו נראה שהיה גורס בדבריו משכם כאחד דמשמע דבמשכם בידו כאחד או הנהיגם בידו כאחד לוקה אפי׳ אינו מושך בהם עגלה או אבן א״נ רבי׳ ראה שכתב או הנהיגם כאחד אפי׳ בקול לוקה א״כ ודאי ה״ה משכם כאחד בלבד בלא עגלה ואבן נמי לוקה דמאי שנא מהנהגה והכי משמע נמי מסוף דבריו שכתב עד שימשוך או שינהיג דאלמא דדינן שוה וכך מבואר עוד מדבריו שכתב אח״כ באותו פרק דבמשכם כאחד דינו שוה להנהיגם כאחד והא דכתב תחילה או המושך בהם עגלה או אבן כאחד לאו דוקא ולכך כתב רבינו בשמו משכם כאחד ולפי שהבין רבינו מדבריו דבמשכם או הנהיגם כאחד חייב אפילו אינם קשורים יחד לכך כתר ע״ז דא״א הרא״ש כתב שאין איסור אלא בקשורין יחד וכו׳ דכיון דמותר לישב ע״ג דף שמונח עליהן כשאינן קשורין יחד דהו״ל כעושה בהן מלאכה שהרי נושאין את האדם ביחד ואפ״ה מותר כ״ש במשכם או הנהיגם כאחד ואינן קשורין ואינו עושה בהם שום למלאכה דמותר ושכן כתב ראבי״ה על מ״ש רבינו אפרים שהרוכב בסוס וכו׳ דס״ל הר״ר אפרים כהרמב״ם דלוקה בהנהגה בלבד אפי׳ אינן קשורין וראבי״ה חלק עליו דדוקא בקשורין. מיהו מ״ש רבינו בשמו שאין אסור בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם יחד וע״י קשירה דמשמע דאינו חייב אלא עד דאיכא תרתי מלאכה וקשירה אבל מלאכה בלא קשירה אי נמי הנהגה ע״י קשירה בלא מלאכה אין שם איסור משמע דכך הוא דעת הרב רבינו אשר קשיא דתינח מלאכה בלא קשירה דשרי מדכתיב יחדיו דאלמא דבעינן קשורים יחד דומיא דכלאי בגדים דכתיב יחדיו דאמרינן פרט לתוכף תכיפה אחת דאינו חבור אא״כ בקשורים בשתי תכיפות ומש״ה התיר הרא״ש לישב ע״ג הדף המונח ע״ג סוס וחמור אע״פ דדומה למלאכה שנושאים את האדם ביחד כיון שאינן קשורים יחד. אבל בקשורים יחד אע״פ שאינה עושה בהן מלאכה אלא מנהיגן יחד ודאי דאסור לד״ה כדתנן להדיא בפ״ח דכלאים המנהיג סופג את הארבעים וכדמוכח נמי מדברי הרא״ש כשדחה הראיה שהביא רבינו אפרים לדבריו ע״ש ואין להקשות בהא דכתב הרא״ש לשם דאינו חייב עד שיעשה מלאכה במאי איירי דאי באינן קשורין הרי אין שם איסור כדכתב בהך דדף המונח על סוס וחמור דמותר לישב עליו ואי בקשורין למה לי מלאכה אפי׳ בהנהגה בלא מלאכה נמי לוקה י״ל דמיירי בעושין מלאכה בלא הנהגה דהני תרתי שוין הנהגה בלא מלאכה ומלאכה בלא הנהגה דכיון דקשורין ביחד לוקה אבל על לשון רבינו קשה דמשמע דוקא בעושה מלאכה וע״י קשירה אבל הנהגה בלא מלאכה אפי׳ ע״י קשירה אין שם צד איסור והא ליתא לד״ה כדפרישית וכן מוכח בספרו והביאו הרא״ש לשם בתשובת הר״ר אפרים דדריש לרבות הדש והמנהיג מדכתיב יחדיו מ״מ דאף אם לפרש בקשורין מ״מ שמעינן דבהנהגה בלבד בלא מלאכה נמי לוקה בקשורין וצ״ל דמ״ש רבינו וע״י קשירה רצונו לומר או ע״י קשירה והכי קאמר שאין אסור בהנהגה בלא קשירה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד כלומר ביחד ע״י קשירה ואפי׳ אינו מנהיג אותם אלא קושרן ביחד והם עושים מלאכה מעצמן שמושכין אבן או שום דבר אע״פ שאינו מנהיגן הוא בעצמו או ע״י קשירה בלא שום מלאכה ומשיכה כלל אלא מנהיגן בלבד קשורין זה בזה והכי נקטינן ודלא כהרמב״ם ורבינו אפרים ובסוף משנה כתב עוד דבאינן קשורים יחד והנהיגם בקול הרמב״ם נמי פוטר ולא בא לומר אלא שאע״פ שלא משך ולא הנהיג ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד ועוד דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אא״כ קשורים יחד דאל״כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג ביד עכ״ל הרי שדחה דברי ה״ר אפרים בשתי ידים דלא אפשר לחייבו בהנהגה בלא קשירה אלא דוקא ע״י קשירה ובין במלאכה בלא הנהגה ובין בהנהגה בלא מלאכה כיון דקשורים יחד לוקה:
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(נב) [יב] עֲגָלָה שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין אוֹתָהּ כִּלְאַיִם, אָסוּר לֵישֵׁב בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנְהִיג, מִפְּנֵי שֶׁיְּשִׁיבָתוֹ גּוֹרֶמֶת לָהֶם שֶׁיִּמְשְׁכוּ הָעֲגָלָה. וְכֵן אָסוּר לִהְיוֹת אֶחָד יוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה וְאֶחָד מַנְהִיג.
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(קה) כו לשון הרמב״ם שם ממשנה ג׳ פ״ח דכלאים ושם כתב שהיושב לוקה וכת״ק וכן פסק הרי״ף וכתב הטור שכן היא מסקנת אביו הרא״ש וכתב הרא״ש אע״ג דבריש מציעא דשמואל מפיך ותני וחכמים פוטרין היושב בקרון וכן פסק ר״י נראה להרב רי״ף כיון דפריך ליה טובא שם בגמ׳ ומשני בשינויא דחיקא לא מפכינן למתניתין והיושב בקרון לוקה
(קו) כז רמב״ם שם ופשוט הוא
(עה) [כח] עגלה כו׳ – ולא כתב לוקה משום דבפ״ק דב״מ (ח׳ ב׳) שמואל אפיך לה ופסק ר״י כשמואל אבל הרי״ף פסק כסתם מתני׳ וכת״ק וכן הרמב״ם משום דאותבינהו שם לשמואל טובא ושינויי דשנינהו דחיקי נינהו ונראה דעת הרא״ש בה׳ כלאים כדעת הרי״ף וכ״כ הטור אבל בפ״ק דב״מ פסק כשמואל [וכ״כ הטור בח״מ סי׳ קצ״ז בשמו] ולכן סתם כאן שבלא״ה אין נ״מ האידנא אבל בח״מ סי׳ קצ״ז ס״ג וס״ה וסי׳ רע״א (עמש״ש) פסק בש״ע כדעת רי״ף ורמב״ם דלא כשמואל:
(עו) [כט] וכן אסור להיות כו׳ – ער״מ בפירושו שם קרון כו׳ והוא אמר שהאיש כו׳ ילקה כל אחד כו׳:
שני מינין הקשורין בקרון ומוליכין אותו היושב עליו פסק ר״י שאינו לוקה ורב אלפס כתב שהוא לוקה וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
(כב) ומה שכתב בשם הר״ר אפרים וכן מ״ש בשם אבי העזרי כתב המרדכי בקצרה בפרק במה בהמה והרא״ש כתב דבריהם בארוכה בה׳ כלאים:
ומה שכתב בשם ה״ר אפרים דבהנהגה בלבד שמנהיגם זה עם זה לוקה אפילו אם אינם קשורים מבואר בדברים שהביא שטעמו מכל אותם הראיות שכתבתי בסמוך לדעת הרמב״ם ושם מבואר באורך טעמו של אבי העזרי:
(כג) שני מינים הקשורים בקרון ומוליכים אותו היושב עליו פסק ר״י שאינו לוקה וכו׳ בפ״ח דכלאים תנן המנהיג סופג את המ׳ היושב בקרון סופג את המ׳ ר״מ פוטר את היושב בקרון ואמרינן בפ״ק דמציעא (ח:) דשמואל מפיך למתני׳ ותני וחכמים פוטרים משום דס״ל דרכוב לא קני וכ״ש יושב ולהכי מפיך דתיקו מילתיה כחכמים וכתב הרא״ש בה׳ כלאים ר״י פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע״ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתני׳ דהיו ב׳ רוכבים ע״ג בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי״ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפריך ליה טובא דאע״ג דשנינהו נראה לו להרי״ף דשינויי דחיקי נינהו ורכוב קני ולא מפכינן למתניתין והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה משום דבדיבורא קא עביד מעשה ע״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) היושב עליו פסק ר״י דאינו לוקה כו׳ בפ״ח דכלאים תנן המנהיג סופג את המ׳ היושב בקרון סופג את המ׳ ר׳ מאיר פוטר את היושב בקרון ואמרינן בפ״ק דמציעא דשמואל מפיך למתניתין ותני וחכמים פוטרים משום דס״ל דרכוב לא קני וכ״ש יושב ולהכי מפיך דתיקום מילתיה כחכמים וכתב הרא״ש בה׳ כלאים ר״י פסק כשמואל דלא אששכחן אמורא דפליג עליה ואף על גב דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו ב׳ רוכבים על גבי בהמה מוקי לא שמואל במנהיג ברגליו והרי״ף לא הביא דברי שמואל כלל דלא הביא אלא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפריך ליה טובא ואע״ג דשנינהו נראה לו להרי״ף דשינויי דמוקי נינהו ורכוב קני ולא מפכינן למתניתין והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה משום דבדיבוריה קא עביד מעשה ע״כ לשון הרא״ש וכתב ע״ז הב״י ז״ל ומ״ש רבינו על דברי הרי״ף וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל אע״פ שהרא״ש כתב שני הסברות ולא הכריע ביניהן משמע לרבינו שהוא סובר כדעת הרי״ף מאחר שהביא דבריו באחרונה אבל אין זה הכרע ואדרבא בפ״ח דב״מ (סוף דף ב׳ וריש דף ג׳) פסק כשמואל דרכוב לא קני וא״כ כל שכן לגבי כלאים דלא ילקה ורמב״ם פסק כדברי הרי״ף שהיושב בעגלה לוקה עכ״ל ב״י. ואני אומר שלא על חנם האריך הרא״ש בסיום לשונו וכתב והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה משום דבדיבוריה קעביד מעשה כו׳ אלא בא ללמדינו בזה דדעתו נוטה להכריע ושאפי׳ לר״י דפסק רכוב לא קני ה״מ בקנין ממון אבל בהנהגת כלאים נראה לפרש דחייב כיון דאזלא מחמתיה ולא גרע ממנהיגה בקול. ומש״ה נמי כתב רבינו בפשיטות בשם אביו הרא״ש דס״ל דלוקה כדעת הרי״ף ולא כר״י דס״ל דדין רכוב דממון ודכלאים הן שיין וכמשמעות הסוגיא דפ״ק דב״מ ודו״ק:
(טז) פסק ר״י שאינו לוקה שאינו עושה מעשה ורוכב דחייב היינו במנהיגה ברגליו ועיין בדרישה:
(יז) ורב אלפס כתב שהוא לוקה מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו (וכן אם אחד יושב ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפי׳ מאה שהנהיגו כאחד כולן לוקין ב״י עכ״ה): (וכן עגלה המושכת ר״ל עגל בן פרה וקשר מין א׳ כו׳ כדי ללמדו למשוך עכ״ה):
(יא) שני מינין הקשורים בקרון ומוליכין אותו היושב עליו כו׳ פלוגתא דר״מ וחכמים בפ״ח דכלאים וטעם מחלוקת ר״י והרי״ף מבואר בדברי הרא״ש ומביאו ב״י דלר״י דפסק כשמואל דרכוב בלבד כשאינו מנהיג ברגליו לא קנה וכ״ש יושב בקרון דלא חשיב כאילו מנהיג ולא קנה לעניו כלאים נמי לא חשיב כאילו מנהיגם ואינו לוקה ורב אלפס פסק דלא כשמואל אלא רכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קנה וה״ה יושב דחשיב כאילו מנהיג דקנה וא״כ לענין כלאים נמי חשיב כאילו מנהיגן ולוקה ולפי שהרא״ש הביא דעת הרי״ף באחרונה כתב רבינו שכך הוא מסקנתו ותימה דבח״מ סימן קצ״ז כתב רבי׳ בהיפך דהרא״ש פסק דברכיבה לחוד בלא מנהיג ברגליו לא קנה והכי כתב הרא״ש בפ״ק דמציעא דהלכה כשמואל ומביאו ב״י ויש ליישב דודאי לענין ממון ס״ל להרא״ש דדינא הכי הוא דלא קנה אבל לענין כלאים דאיסורא הוא חשש לחומרא והיתה מסקנתו כהרי״ף דפסק דלוקה. ולא היתה דעתו לומר דלוקה ממש שהרי בזמה״ז ליכא מלקות אפי׳ היכא דלוקה מדינא אלא ר״ל דמ״מ יש ליזהר ולהחמיר טפי כיון דאיכא איסור מלקות לדעת הרי״ף וק״ל:
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(נג) [יג] אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁהִנְהִיגוּ כְּאֶחָד, לוֹקִים.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(קז) כח שם
(עז) [ל] אפי׳ מאה כו׳ – למד מהקודם הנ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(נד) [יד] קָשַׁר שְׁנֵי סוּסִים בְּקָרוֹן אֶחָד, אָסוּר לִקְשֹׁר עִמָּהֶם חֲמוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵי הַסוּסִים יְכוֹלִין לְמָשְׁכוֹ בְּלֹא הַחֲמוֹר.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(קח) כט לשון הטור ושם במשנה והגי׳ שהיא קשורה לרצועה וכפי׳ הר״ש והרא״ש שם
קשר שני סוסים בקרון וקשר עמהם חמור אף על פי ששני הסוסים יכולין למשכו בלא החמור לוקה.
(כד) ומה שכתב רבינו על דברי הרי״ף וכן הוא מסקנת א״א ז״ל אע״פ שהרא״ש כתב שתי הסברות ולא הכריע ביניהם משמע לרבינו שהוא סובר כדעת הרי״ף מאחר שהביא דבריו באחרונה אבל אין זה הכרע ואדרבא בפ״ק דמציעא פסק כשמואל דרכוב לא קני וא״כ כ״ש לגבי כלאים דלא ילקה והרמב״ם פסק כדברי הרי״ף שהיושב בעגלה לוקה וכתב עוד וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין ואפי׳ מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולם לוקים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) קשר שני סוסים בקרון וכו׳ משנה פ״ח דכלאים וע״פ פי׳ הר״ש והרא״ש לשם ודלא כהרמב״ם ומביאו ב״י מה שנוהגים קצת סוחרים שקושרים כלב תחת העגלה כשהולכים בדרך איסור גמור הוא משום מנהיג בכלאים הכלב עם הסוס דאסור אף להרא״ש שהרי הן קשורים בעגלה ועוד שהרי גם הכלב מסייע קצת במשיכת עגלה וכ״כ מהרש״ל בס״פ הפרה שכך קיבל ולפי דעתו לוקה נמי ע״ש גם בספר בדק הבית כתב דכתב באורחות חיים היהודים הצדים בעוף הנקרא אשפרוי״ר אין להם לקשור בחבל טהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהם כלאים עכ״ל:
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(נה) [טו] עֲגָלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן בְּמִין אֶחָד, לֹא יִקְשֹׁר מִין אַחֵר בְּחֶבֶל, לֹא בְּצִדֵּי הַקָּרוֹן וְלֹא אַחַר הַקָּרוֹן, {מִפְּנֵי שֶׁדּוֹחֶה הַקָּרוֹן בַּהֲלִיכָתָה (טוּר).}
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(קט) ל שם משנה ד׳
(יא) ז עגלה המושכת בקרון – פי׳ הרא״ש ור״ח דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך כו׳ והרמב״ם פירש במשנה פרק ח׳ דכלאים דעגלה היינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון ע״ש.
(יג) בקרון – הרמב״ם פי׳ במשנה דהיינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון עכ״ל וע״ש:
(עח) [לא] מפני כו׳ – כר׳ יוחנן בירושלמי שם מפני שזה נושא עצלותו כו׳ והביאו הר״ש שם:
וכן עגלה המושכת בקרון וקשר מין אחד בצד הקרון או מאחריו חייב מפני שדוחק הקרון בגופו ומסייע בהליכתו אבל אם קשרו בו בשערו פטור מפני שכואב לו אם ימשוך ואינו מושך.
(כה) קשר שני סוסים בקרון וקשר עמהם חמור וכו׳ וכן עגלה המושכת בקרון וקשר מין אחד בצד הקרון וכו׳ בפ״ח דכלאים שם תנן השלישית הקשורה לרצועות אסורה ופירשו ר״ש והרא״ש אם היו קושרין ב׳ סוסים בקרון וקשר חמור עמהם אע״ג דבלא חמור קא אזלי אסור ולא חזינן לחמור כמאן דליתיה כיון דזה יכול וזה אינו יכול דליהוי מסייע שאין בו ממש והרמב״ם לא הזכיר דין זה בחיבורו והטעם מפני שהוא ז״ל היה מפרש המשנה בע״א דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ועדיין קשה שמ״מ הו״ל לכתוב בחיבורו דין זה דעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה ואפשר שמאחר שכתב דיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה:
(כו) ומה שכתב וכן עגלה המושכת בקרון וקשר מין אחד בצד הקרון או מאחריו חייב וכו׳ ג״ז משנה שם אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון ולא לאחר הקרון ופירשו ר״ש והרא״ש דרך עגלה למשוך בקרון ואין קושרין את הסוס לא בצידי הקרון ולא אחר הקרון ללמדו לימשך אע״פ שאין זה דרך משיכה אסור ומפרש בירושלמי מפני מה ר׳ יוחנן אמר מפני שזה נושא עצלותו של זה פי׳ כשהראשון מתעצל גוף של אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו בקרון בגופו רב אמר מפני שנושא חבל שבינתים ומסיק קשרו בשערו בין ע״ד רב בין ע״ד ר׳ יוחנן פטור וטעמא מפני שאם ימשוך יכאב לו עכ״ל הרא״ש וק״ל כיון דפי׳ הרא״ש דטעמא דאיסורא משום דגוף אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו כי קשרו בשערו מאי הוי אדרבה כל שידחה את הקרון יותר לא יכאב לו כ״כ ואפשר דקשרו בשערו דקאמר לאותו שהוא קשור לפני הקרון ומושכו קאי דכיון שאם ימשוך יכאב לו אינו מושך ונמצא שאין הקרון מתנהג אלא ע״י אותו שקשור אחרי הקרון בלבד ודוחק ובדקתי הירושלמי ומצאתי דהכי איתא התם ר׳ ירמיה בעי קשרן בשערן ר׳ יונה אמר איתפלגון רב ור״י ר׳ יוחנן אמר מפני שזה נושא עצלותו של זה רב אמר מפני שנושאין את החבל שבינתים מה נפקא מן ביניהן קשרו בשערו בין על דעתיה דרב בין על דעתיה דר׳ יוחנן פטור ומשמע לי דאתא למימר דא״כ קשרו בשערו דלרב חייב שעדיין זה נושא עצלותו של זה ולר״י פטור שהרי אינו אלא בשערו ואין חבל ביניהם שנאמר שהם נושאים אותן וה״פ קשרו בשערו הוא דאיכא בין דעתיה דרב לדעתיה דר״י דלמר חייב ולמר פטור.
ומה שכתב פטור אר״י קאי ולפי׳ זה ניחא מה שהקשיתי מעיקרא וגם ניחא לישנא דמה נפיק מביניהון דמשמע דאתא לפרושי מאי בינייהו. והרמב״ם השמיט כל זה לפי שסמך על מה שסתם וכתב המושך בהם עגלה או אבן כאחד לוקה וממילא משמע דבכל גוונא שהוא מושך לוקה ואם אינו מושך אינו לוקה והדבר ניכר לעין אם הוא מושך או אם אינו מושך:
כתב בת״ה סימן רצ״ח נכרי ב״ח מוליך עגלה דכלאים ופגע בו בדרך ורצה לדבר עמו בעסק חובו רשאי לדבר עמו בקול רם ואין לחוש בדבר ואף על גב דכתב בהגהת סמ״ק נכון שלא לפרש כלום לנכרים המנהיגים כלאי׳ שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול נוכל לומר דהגהה זו ס״ל כשאלתות פרשת אמור סימן ק״ה דסברי דלא קי״ל כר״ש בדבר שאינו מתכוין אלא באיסורי שבת בלבד אבל לתוס׳ והרא״ש והר״ן שכתבו בפרק ח׳ שרצים בהוכחות גמורות דבכל איסורים שבתורה קי״ל כר״ש שרייא אפילו בגוונא דהנהגה דהא לאו פסיק רישיה הוא וכ״ש בנדון דידן:
אמנם נראה דיש ליזהר היכא שהמשא של ישראל והוא הולך עם העגלה ולפעמים כשהגלגלים נכבשים מלכת לא ילמדם היאך יעשו שילכו האופנים דיש לחוש הואיל ועסוק הוא בתיקון ההליכה שמא ישכח ויצעק לבהמות שילכו כדרך העגלים לעשות וכן בכל הדרך שילך עם העגלה טוב שילך מרחוק משום האי חששא כי רגילות הוא שהעגלה כובשת או מתעכבת באבן או בגומא שלא תלך ע״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) או מאחריו חייב כולי וצ״ע על הגהות מ״ו דלעיל שכתב בשם הר״ח דמשמע דיש להתיר זה בקשירה בעגלה ולא בצד הסוס ויש ליישב בדוחק דסבירא ליה דוקא כשדעתו ללמדו למשוך כמ״ש ר״ש והרא״ש ואסור משום דאתי לאחלופי בהנהגה ומשיכה מעליא אבל כשקושר באקראי בעלמא כגון אלו הקצבים שמוליכין עמהן בהמה מן השוק לשחוט מותר כשקושרה בעגלה ולא בצד הסוס אבל אין נראה לחלק דדוקא בסוס אסור אבל בפרה מותר טפי דהא עגלה דרכה למשוך בקרון ודו״ק:
(יח) מאחריו חייב כו׳ משנה הוא בפ״ח דכלאים ופירשו הרא״ש ור״ת דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצידי הקרון בין מאחריו ללמדו למשוך אע״פ שאין זה דרך משיכה אסור עכ״ל ועד״ר:
(יט) מפני שכואב לו אם ימשוך ואינו מושך ז״ל ב״י וקשה לי כיון דטעמא דאיסורא משום דגוף אותו שאחר הקרון ידחה הקרון כי קשרו בשערו בקרון מאי הוי ואדרבא עכשיו יגע וידחה בגופו הקרון יותר כדי שלא יכאיב לו כשיהיה רחוק מן הקרון ואפשר דקשרו בשערו דקאמר ר״ל לאותו שקשור לפני הקרון דכיון שאם ימשוך יכאיב לו אינו מושך ונמצא שאין הקרון מתנהג אלא ע״י אותו שאחר הקרון בלבד ודוחק עכ״ל (ואפשר דקשרו בשערו לא קאי אלא אקשרו מן הצד ואז שפיר ודו״ק עכ״ה):
באר הגולהט״זבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(נו) [טז] מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאָדָם וּבִבְהֵמָה אוֹ חַיָּה כְּאֶחָד, כְּגוֹן אָדָם שֶׁחוֹרֵשׁ עִם שׁוֹר, אוֹ מוֹשֵׁךְ עֲגָלָה עִם חֲמוֹר, וְכַיּוֹצֵא בוֹ.

באר הגולהטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(קי) לא ל׳ הרמב״ם שם ממשנה סוף פרק הנזכר
ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן פירוש לצרף עם אחד מהן לעשות מלאכה יחד אע״פ שהוא עמה שני מינין דמדכתיב שור וחמור ממעטים אדם:
(ט) ואדם מותר לעשות מלאכה או להנהיג עם כולן ס״פ הפרה (סוף דף נ״ד) אהא דקאמרינן יליף בהמתך בהמתך משבת פריך א״ה אפי׳ אדם ליתסר אלמה תנן בפ״ח דכלאים אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך ופירש״י דהא גבי שבת מוזהר האדם כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך ומשני אמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר וה״א בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם בחמור ואדם ע״כ ומביאו הרא״ש להך ספרי בהל׳ כלאים:
באר הגולהטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×